העבודה המסוכנת ביותר בעולם: 'בודי רטרייבר'. מה זה, ולמה מרוויחים שם הון תועפות?

האם הייתם מקבלים את העבודה הזו, שנקראת באנגלית 'בודי רטריבר'? בתרגום חופשי מדובר בחילוץ גופות ממקומות מסוכנים שהכוחות ה'רגילים', לרוב לא יכולים להגיע אליהן. 

מפאת סכנת החיים שבה, השכר לצד העבודה הזו הוא גבוה במיוחד, היות והמחלצים יודעים שיש סיכוי גבוה לכך שהם עלולים למות במהלך החילוץ או בדרך אליו. 

112,000 דולר מקבל מחלץ שמוכן לסכן את חייו ולחלץ גופות של מטפסים שטיפסו על הר האוורסט, ההר הגבוה ביותר על כדור הארץ. כדי להגיע לגופות, המחלצים צריכים לטפס לגובה של 8500 מטרים, עם תרמיל כבד של 50 ק"ג על הגב וצריכה להיות להם יכולת תזוזה טובה. 

רק כדי לשבר את האוזן - אדם רגיל יכול בקושי לשאת 13 ק"ג בגובה כזה, אם בכלל. למה צריכים 50 ק"ג? פשוט מאוד: בגובה כזה המחלצים תלויים בבלון חמצן של 3 ק"ג. אם להוסיף בלון כזה לכל אחד מן המחלצים (לפחות 5 בדרך כלל), מזון ומים, זה מגיע פחות או יותר למספר הזה. 

בסכום הגבוה הזה שדורשים המחלצים, לרוב הם מעסיקים עוד כמה אנשים שמוכנים לשים את נפשם בכפם כדי להציל אחרים, ולהרוויח שכר נאה מאוד בעבור זה. אם החילוץ הוא בנפאל למשל, המחלצים ייעזרו בשירותיהם של מחלצים מקומיים, שיוזילו משמעותית את העלויות. 

המקרה של אנלורה שמץ ושני המטפסים שמתו בחיפוש אחריה 

לפני כמה שנים מתה בהר האוורסט מטפסת בשם אנלורה שמץ. שני מחלצים גברים נשלחו בחיפוש אחריה, והם אכן הצליחו לאתר את גופתה, אך בזמן שנשאו אותה על גבם - הם נפלו אל מותם הטראגי.

"בגובה רב מאוד, לקחת כמה צעדים קדימה, יכול לקחת מאמץ סופר אנושי וכוחות כבירים. האם אתם יכולים לנסות לדמיין לעצמכם נשיאת ציוד ומשקל גופה במעלה הר, מלבד המשקל של הגוף שלכם?", אומר מחלץ בשם פיטר, שעובד בתחום כבר מזה 35 שנה. "התחושה היא שההר עצמו 'זז' ממקומו ונלחם בך לאורך כל הדרך".

בעיה נוספת לדבריו היא העובדה שככל שהגופות נמצאות שם יותר זמן, כך הן קופאות ודרוש כוח רב כדי להזיז אותן ממקומן. "זה יכול לפעמים לקחת ימים שלמים רק להזיז גופה מנקודה לנקודה, שלא לדבר על האנרגיה המטורפת שצריך בשביל זה", אומר פיטר. "גם אם אתה משתמש בגרזן או את חפירה כדי להחזיר את הגופה לקבורה בארץ מוצאה, זה כמעט בלתי אפשרי".

מותה של שמץ על האוורסט ובעקבותיו מותם של שני הגברים שנשלחו לחפש אותה, עשה 'רעש' גדול, אולם אלו לא המקרים היחידים שהצליחו לזעזע את אמות הספים של העולם. 

מותו הטראגי של דיוויד שארפ: נמצא 'ישוב' מתחת לסלע, כשהוא קפוא למוות 

בשנת 2006 מת מטפס הרים אנגלי בשם דיוויד שארפ - סמוך לפסגת הר האוורסט. מותו גרם למחלוקות וויכוחים היות והוא הועבר על ידי מספר מטפסים אחרים שהמשיכו לפסגה, והשאירו אותו למטה כשהוא גוסס. שארפ היה מטפס מקצועי והיה נראה שהוא מתאקלם בצורה טובה בפסגות גבוהות אחרות, אך נכשל במשימת חייו האמיתית - להישאר בחיים. 

מי שהופנתה אליו אצבע מאשימה במותו של שארפ על האוורסט הוא מארק אינגליס, שטיפס על ההר בגפיים תותבות ופגש בשארפ בדרכו, אך ככל הנראה היה חשוב לו לכבוש את השיא האישי שלו יותר מאשר לעזור לשארפ, ובכך להציל את חייו. 

שארפ היה באוורסט שנתיים קודם לכן, וכשהחליט לחזור - לא ידע שזה יהיה ה'טרק' שיעלה לו בחייו. אבל הוא גם נהג בחוסר אחריות, שכן לא די בכך שטיפס להר לבדו, הוא התכוון להגיע לפסגה מבלי להשתמש בחמצן משלים - צעד שנחשב למסוכן ביותר אפילו עבור מטפסים ותיקים וחזקים. 

יחד איתו טיפסו עוד 13 מטפסים כולל ויטור נגרטה, תומס ובר ואיגור פליושקין שמת אף הוא בניסיון להגיע לפסגה, באותה שנה. "הקבוצה שאיתה היה שאפר לא הייתה ממש משלחת, ולא היה לה מנהיג", אומר פיטר. "העובדה ששארפ בחר לסכן את חייו בצורה כזו, היא אחריות שאי אפשר להאשים בה אחרים. היו שם כמה וכמה בעיות. הוא לא טיפס עם משלחת שתעקוב אחרי מיקומי המטפסים, הוא לא סיפר לאיש מראש על הניסיון שלו לעלות לפסגה בלי חמצן, לא היה איתו רדיו או טלפון לווייני כדי להודיע למישהו איפה הוא נמצא או שהוא בצרות, ושני מטפסים חסרי ניסיון נוספים מהקבוצה שלו, נעלמו בערך באותו זמן".

כמה מחברי קבוצת המטפסים שאיתה היה הבינו שהוא נעדר, כשאף אחד לא ראה אותו. הם שיערו שהוא חיפש מחסה באחד המחנות הגבוהים, ובתחילה, לא דאגו לו ממש. רק לאחר שהמשלחת ירדה מההר וחזרה לשגרה, הובן גודל האסון: שארפ מת מתחת לסלע גדול כשהוא ישוב עם זרועותיו ששלובות סביב רגליו, במה שכונה על ידי המטפסים כ'מערה'. ככל הנראה מה שגרם למותו הוא הקור העז בשילוב עם חוסר חמצן, חושך ועייפות.