אמהות +: סליחה, אני שוב מתנצלת! אבל למה?

זוכרת את הילד שלך, כשהיה בן עשר?

הוא בא אליך אז בשעות הצהריים, עם בקשה דחופה: לקנות חפיסת תמונות של רבנים, כדי להגדיל את האוסף שלו ולהחליף את הכפולים עם חבריו.

ענית לו אז, בהיסח הדעת, "לא עכשיו".

הוא יצא שוב ללימודים, ובערב נכנס הביתה עם חפיסת תמונות חדשה.

כמה כעסת עליו: "הרי אמרתי לא!", גערת בו, ותוך כדי חשבת איך להעניש את הילד הסורר.

אבל הוא, בתמימות, השיב לך: "אמרת שבערב אוכל לקנות".

ואת נאנחת וחשבת: הילד שומע את מה שהוא רוצה לשמוע. ממש לא התכוונת לתת לו במתנה חבילה נוספת.

אז אם חשבת שרק הילד שומע את מה שהוא רוצה, טעית.

הבוס מברר על מה ולמה לא הגיע אליו דו"ח מסוים שביקש ממך להגיש לו, וכבר את מתנצלת, כאילו את אשמה בכך שהלקוח עדיין לא העביר לך את כל הנתונים.

גם לנו, האימהות, שמיעה סלקטיבית, אך בשונה מהילד שלנו בן העשר, אנחנו שומעות לא בדיוק מה שנחמד לנו לשמוע, אלא מה שמתאים לתפיסה העצמית שלנו.

את בדרך כלל לוקחת את כל האחריות של כולם עליך? אז מבחינתך הבוס מאשים אותך בחוסר אחריות של הלקוח.

הכלה עושה פרצוף חמוץ. "שוב עלי להתנצל?", את שואלת, "כמו בכל פעם!", את מוסיפה.

כי כך את רגילה, שזה נדרש ממך, להתנצל גם על...?

אז אם כבר משווים אותך לילד בן 10, ששומע מה שלבו חפץ, לא נראה לי שאת משתוקקת להתנצל שוב ושוב כאילו את מייצרת מחדלים, ורק את עושה צרות.

אבל מה לעשות, הנפש שלנו אוהבת את המוכר והידוע, גם אם המוכר הזה מכביד וכואב.

במקרה זה, התועלת ב"ידוע ומוכר" תפצה על הכאב.

ה"לא ידוע", גם אם ייתכן שהוא טוב ומהנה יותר, הוא מפחיד מאוד עבורך.

אז הנפש בוחרת עבורנו, ומשמיעה לנו את המוכר והידוע, כי זה מפחיד פחות, ובאופן לא מודע, רצוי לך יותר.

זה מה שאמרתי לצביה (שם בדוי, איך לא?), כשהיא שאלה בכאב גדול: "שוב עלי להתנצל?".

ועוד הוסיפה: "ואם הבנק ידרוש ממני החזר כספי על הלוואה שבטעות נרשמה על שמי, לא אשלם לו! זה ברור!".

"לגמרי ברור", עניתי לה, "גם לי וגם לך! אז כשיהיה לך ברור מה תחום האחריות שלך ומה תחום האחריות של השני, ושזה לא נכון לקחת על עצמך אחריות שלא שלך, לא תתנצלי כשזה לא בתחום האחריות שלך. ברור גם לך?".

חייכתי אליה, ונפרדנו בשלום.

שרה לנגזם היא מנחת קבוצות הורים, יועצת רגשית בשיטת מוח אחד ומנחת קבוצות הנחייה ל"אמא לילדים נשואים".