דרך חור הגרוש: המשפט של חברתי מצליח לרגש אותי עד דמעות. היא לא טועה

"ה' עוטף אותך בכפפות של משי". האמירה הזו של חברתי מפתיעה אותי וגורמת לי לעצור לשנייה את הילוכי הנמרץ. חברתי אינה ממתינה, היא ממשיכה לצעוד ולטעון: "את לא רואה איך ה' דואג לך? איך הוא מקל עליך ועושה לך ניסים לאורך כל הדרך?" שאלתה מהדהדת ותובעת תשובה. אני רוצה לענות, אבל... לשוני נדבקת לחכי.

כן. אני רואה. בטח שאני רואה את יד ה'. אבל, רואה גם דברים נוספים. למען האמת, רוב הזמן אני רואה את הדברים הנוספים, כלומר, את החלקים החסרים, המרים... ניסים קורים לי. בהחלט. אני מודה עליהם ומתרגשת מהם, אבל טעמם המתוק מתפוגג במהירות, ואני נשאבת למערבולת היומיומית השוחקת והמאתגרת. "ה' עוטף אותך בכפפות של משי...". משמעות המשפט מחלחלת לתוכי ומצליחה לרגש אותי עד דמעות. אני הופכת ובוחנת את המילים במוחי ומגלה ש... היא לא טועה. חברתי הנאמנה צודקת לגמרי בקביעתה. ה' עוטף אותי. נקודה.

אנחנו באמצע שיח ערני מאד, יחסית לשעה כה מוקדמת של הבוקר. פוסעות יחדיו בסמטאות הצרות של הרובע היהודי ונושמות את אווירה הזך והנקי של ירושלים, /מתחילה להתעורר ברגעים אלו מתנומתה. מקיצה לעוד בוקר מופלא של שבת המלכה. קול פסיעותינו מהדהד על הרצפות החלקלקות, וקול דיבורנו מהוסה, על מנת שלא להפריע את מנוחת הישנים. אנו חולפות במהירות על פני בית כנסת "החורבה", יורדות בגרמי המדרגות הארוכים ונכנסות לרחבת הכותל, שכבר בשעה זו מלאה מתפללים עטויי טלית, הממהרים לשחר פני קונם.  

שעות אלו של הליכה לכותל וממנו, וכמובן, תפילת שחרית של שבת ליד שריד בית מקדשנו – הן פסגת השבוע עבור חברתי ועבורי. בכל שבת כמעט אנחנו משכימות קום, נפגשות בקרן הרחוב וצועדות במהירות במשך כחצי שעה לעבר הכותל. אנחנו מקפידות לצאת מוקדם מאד, על מנת לחזור מבעוד מועד ולנכוח בשעת הקימה של בני הבית. הדבר דורש מאיתנו מאמץ גדול, אבל ההליכה המשותפת ברחובות האפלוליים והצוננים, השיחות העמוקות שנרקמות בינינו, התפילה מלאת ההוד והקדושה, האוויר והאווירה משיבי הנפש – כל אלו הופכים את בוקרה של השבת, לנכס מיוחד במינו. אנו מחכות לרגעים יקרים אלו במשך שבעה ימים תמימים ואיננו מוותרות עליהם בקלות.

אני מוצאת את מקומי הקבוע ליד קיר האבנים, ונושמת לקרבי אוויר הרים צלול כיין. "ה' עוטף אותך בכפפות של משי"... מילותיה של חברתי מתנגנות בתוכי ומאירות את כל ישותי. היא צודקת. איך לא הבחנתי עד כמה ה' אוהב אותי? למה איני זוכרת את הניסים שעשה ועושה אתי? הוא באמת עוטף ומרפד לי את הדרך. אני משחזרת במוחי את החסדים והטובות ומגלה שאינם יכולים להיספר מרוב... חברתי החכמה והמיוחדת מכירה היטב את תלאות דרכי ואינה מתעלמת מהם כלל וכלל. אם היא רואה את הדברים כך, הרי שיש ממש בדבריה. אמירתה מאפשרת לי להביט שוב בחיי במבט חדש ומואר, ולהתמלא בתחושת שמחה. השעה מוקדמת מאד, ואני עייפה, אבל פתאום, כמו כוח אחר נמסך בי. אני מרגישה עטופה, מחובקת, אהובה, רצויה לפני המקום ברוך הוא.

תפילת שחרית הפעם – אינה דומה לקודמותיה. היא שירה חדשה. אני מנגנת את המילים ומתחברת יותר מאי פעם לפסוקי השבח וההודיה. פתאום העולם יפה ומלא הוד, והיקום כולו מאיר פנים ומתחייך לקראתי.

אני רוצה כל כך לשמור את התחושה המענגת הזו, לשמר אותה. רוצה ליצוק אותה לתוך פחית שימורים ריקה, לחתום ולנעול על בריח וברגעים מלבלבים וזוהרים פחות בעתיד, לפתוח, לשאוף לתוכי את תחושת החיבוק והעיטוף ולהתעודד ממנה. אבל, אין בנמצא נוסחת פלא כזו או קופסה לשימור תחושות ורגשות. מה אוכל לעשות, אם כן? אני נזכרת במילותיו של דוד המלך ע"ה: "מי חכם וישמור אלה, ויתבוננו חסדי ה'". פעם שמעתי, שהמילה "וישמור" בהיפוך אותיות היא: "וירשום". מי חכם וירשום... אולי זוהי הנוסחה לשימור? אני מקבלת החלטה לרשום כדי לשמור, להתבונן ולזכור את הטובות והנפלאות. רוצה לחיות בתודעה ובידיעה תמידית שאני מושגחת, רשומה ושמורה שם למעלה. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את חסדי ה' על ראש שמחתי.