הרב ראובן אלבז: לא כל מאכל אפשר לאכול, לא כל דיבור אפשר לומר, לא תמיד אפשר להוכיח חבר

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים ט"ז, י"ח).

לכאורה קשה, מה כוונת התורה באומרה "תִּתֶּן לְךָ" בלשון יחיד, וכי האדם הפשוט הוא ממנה את השופטים והשוטרים? ציווי זה אינו אלא לדרג הגבוה בעם, הרבנים גדולי ישראל, שימנו את הדיינים והשופטים, ואינו דבר שמוטל על כל יהודי ויהודי, ואם כן מדוע התורה מצווה זאת בלשון יחיד, כאילו כל יחיד ויחיד מצוֹוֵה להעמיד שופטים ושוטרים?

בפשטות, הכוונה היא לכללות ישראל שידאגו למנות שופטים על ידי בכירי האומה, ויזהרו ליתן שופטים ושוטרים בכל שער ושער ובכל עיר ועיר כדי שלא יישארו בני אדם בלא משפט, אך המפרשים מבארים שכוונת התורה גם לכל יחיד ויחיד שישים לעצמו שופטים ושוטרים לשפוט את עצמו, ישים בפניו גדרים וסייגים (שהם מבחינת שוטר שגורם התרעה ומהווה כסייג שלא לעבור על הדבר), כדי שלא ייכשל בעבירה.

כל אדם מחויב לחיות חיי משפט, לשפוט ולבדוק כל דבר ודבר האם ראוי שיעשהו או יחדל מלעשותו, פעמים רבות שעושה האדם דבר, אך לאחר התבוננות בדבר הוא מסיק מסקנה שהיה אסור לעשות זאת, זה לא מתאים לו ולאישיותו הרמה והנישאה.

לא כל מאכל אפשר לאכול, לא כל דיבור אפשר לדבר ולא כל דבר אפשר להעיר ולהוכיח את החבר. אם הדבר לא יישמע, או שעלול להצית אש ולגרום מריבה, מוטב שלא להעיר, כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ע"ב, ובילקוט שמעוני משלי רמז תתקמ"ד), וסייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג מי"ג), פעמים שהתועלת שבשתיקה רבה יותר מן הדיבור. לדברים אלו יכול להגיע האדם רק לאחר שפיטה עצמית, שישפוט בדעתו כל דבר ודבר אם לעשותו.

***

רבותינו אומרים (תנחומא משפטים ה') אם יש דין למטה אין דין למעלה, אם אדם דן את עצמו למטה, שופט את עצמו, מייסר וקונס את עצמו על עבירות שעבר ועל מצוות שאיבד, לא ידונו אותו בשמים, כיון שכל מטרת היסורים לעצור את האדם מריצת החיים כדי שיתבונן במעשיו ויתקנם, וכשעושה זאת בעצמו אין צורך לדונו. ורמזו זאת בפסוק הפותח את פרשתנו "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ"- אם האדם ישפוט וידון את עצמו, אזי "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" – בשמים, בבית דין של מעלה ישפטוהו לצדק, כיון שכבר שפט ודן את עצמו בזה העולם. אם יש דין למטה אין דין למעלה.

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף

ביאור נוסף מבארים המפרשים, אמנם האדם צריך לשפוט, לקנוס ולדון את עצמו אם עבר עבירה, אך כשרואה את חברו עושה את הדבר ישפוט אותו לצדק, "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" – את העם, את החבר תשפוט לצדק.

והטעם בזה לפי שאת נגעי עצמו יודע האדם, לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי י"ד, י'), ולכן יכול לשפוט ולדון את עצמו, אך את דעותיו וסיבותיו של חברו אינו יודע בשלימות, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א', ט"ז, ז'), ולכן אינו יכול לדונו לחובה, לפי שיכול להיות שעשה את אותו מעשה בכוונה אחרת לגמרי ממחשבתך שלך.

בעניין זה נספר מעשה אמיתי שקרה לפני מספר שנים, וכמוהו עוד סיפורים רבים על החובה לדון כל יהודי ויהודי לזכות. אברך בן תורה נקשר בברית הנישואין עם אשה יראת שמים, בת למשפחה חשובה ומיוחסת, והנה לאחר כשבועיים ממועד החתונה פגש אבי הכלה את החתן הצעיר במכולת השכונתית, ושאלו אם יכול להלוות לו מאה ₪. "בשמחה", ענה החתן, מיהר להוציא שטר של מאה ש"ח מכיסו ונתנו לחמיו (לאחר כתיבת שטר או עדים, כמבואר בשו"ע חו"מ סימן ע' ס"א, ובשו"ת יבי"א ח"ז חלק חו"מ סימן ז'). אך לאחר שהעביר לחמיו את השטר, מלמל בלחש: "מעניין מתי יחזור השטר הזה אלי...".

חמיו, ששמע זאת, הצטער בלבו מאוד. כיצד חתנו, אברך בן תורה, שואל כך על חמיו אימתי יחזיר לו את ההלוואה? והנה לאחר שלושה ימים הגיע הבת לבית הוריה. סיפר לה אביה את כל אשר קרהו עם חתנו החדש, ושאלה לפשר הדבר.

מיד פרצה הבת בצחוק גדול, ואמרה לאביה: "אבא, על כל שטרותיו הוא כותב את שמו, כדי לראות אימתי יחזרו אליו שטרות אלו בחזרה, שהרי מעות נקראים זוזים, לפי שזזים מזה וניתנים לזה (במדבר רבה סוף פרשת מטות, כ"ב, ח'). גלגל הוא שחוזר בעולם (מושאל משבת קנא ע"ב), ובכל פעם שנותן שטר למישהו הוא אומר זאת. אך חלילה וחס, לא הייתה כוונתו לפקפק בך שלא תחזיר את ההלוואה". נרגע האב ושמח שמחה גדולה.

לפעמים אדם מצטער צער גדול בחושבו שחברו אמר או עשה דבר מסוים כנגדו, אך אם יפעיל את שכלו ויחפש לדון את חברו לזכות פעמים רבות ייווכח לראות שכוונת חברו הייתה אחרת לגמרי.

אני לדודי ודודי לי

נכנסנו בס"ד לחודש אלול. חסד עשה הקב"ה עם בניו, עם ישראל, שנתן לנו את החודש הקדוש שנקרא חודש אלול שהוא בעצם הכנה למאזן של כל השנה כולה, בסוף השנה צריכים להגיש את המאזן לפני הקב"ה שעל פיו יחליט כמה ואיך יראה האדם במשך כל השנה כולה.

ולכן מחסדיו המרובים ומאהבתו אותנו נתן לנו ה' יתברך חודש ימים להתבוננות, והוא נקרא חודש "אלול" שהוא ראשי תיבות- א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, כלומר, תתחיל להתבונן ב"אני לדודי"- תתן את עצמך לדודי (להקב"ה), ואז ברגע שתתן את עצמך ל"דודי", הוא גם יתן לך ויעניק לך מרוב טובו.

כמידי שנה בשנה אלפי יהודים מכל גווני הקשת צובאים על הפתחים בישיבת "אור החיים" לאמירת הסליחות השנתית, יהודים מכל הסוגים מגיעים, דתיים וחילונים, קצינים ורופאים, נערים וזקנים, מכל שכבות העם, התורה מחברת את כולם, וזוהי אחת הדוגמאות הטובות ביותר לפריחתו של עולם התשובה והשבת עם אל אלוקיו, ואין ספק שהתעוררות זו מקרבת ומזרזת את הגאולה הקרובה, יהי רצון שנזכה לראותה בקרוב בקרוב, אמן.