ידידיה מאיר: איך מבדילים בין מי שצריך להרגיע, למי שמייצר את הבהלה?

1. החיים של ענת לב־אדלר אמורים להיות יפים ושמחים. בשנים האחרונות היא מחברת רבי מכר שנמכרים בעשרות אלפי עותקים. היא מרצה מבוקשת, מעבירת סדנאות וכותבת טורים פופולריים.

אבל החיים של ענת לב־אדלר קשים ומרים. ולא רק זה: הם חסרי תקווה. כן, עד כדי כך. ביום שלישי השבוע היא פרסמה מאמר ב"ידיעות אחרונות" עם כותרת ובה שתי מילים: "אבדה תקוותנו". וכך היא כותבת: "שום דבר בטיפול הקבוע אצל השיננית לא אמור ממש להפחיד אותנו. אבל כשקרן עצרה לפתע את ניקוי האבנית ודחפה ראש מודאג אל תוך פי, נדרכתי. מה היא גילתה שם? 'את חורקת שיניים... אבל זו לא רק את. כולם בזמן האחרון חורקים שיניים'. כמה ימים אחרי, חברתי הפסיכולוגית סיפרה שהודיעה למטופלים שהיא חייבת שבועיים חופש: 'כולם באים כל הזמן עם מצוקות וסטרס, ואני עובדת גם בשישי וגם בשבת. אני שחוקה'. כולם הם גם מי שנמצאים בטירוף של רכישת נדל"ן או מבררים לגבי מגורים מעבר לים, ואלה שבודקים כמה יפסידו אם ימשכו את כספי הפנסיה, ומי ששואלים את עצמם איפה יגורו הילדים שלהם ומי ישמור מרתף קטן לאמא ואבא. התחושה היא שאנשים מחשבים את קיצם לאחור, כי אבדה תקוותנו... כולנו עדיין בשלב ההלם. אבל גם לנו מגיע בקרוב איזה בכי משחרר, ועד אז יהיו ידיהם של מתקני השיניים ומתקני הנפש עמוסות לעייפה".

פעם, כלומר לא מזמן, מיד אחרי הבחירות, הנטייה שלי הייתה ללעוג לאנשים שמדברים ככה. "אבדה תקוותנו"? נו באמת. היום אני מאמין להם. באמת זה מה שהם מרגישים.

2. טוב, אני לא רוצה להישמע מפויס, כי אני ממש לא. הסיפור אינו הכותבת, ומה שהיא מרגישה – אלא כל מי שגורם לה להרגיש ככה. יבוא יום ותקום פה ועדת חקירה, שתחקור את אלה שגרמו להמוני ישראלים עם חיים יפים בסך הכול (לפי כל הפרמטרים המקובלים: בריאות, פרנסה, הצלחה), שגרים במדינה פורחת ומשגשגת בסך הכול – להרגיש חרדה אמיתית.

עליהם, על מחוללי הפסיכוזה שמתרחשת כאן בימים אלה, אין לי שום חמלה. ובטח שאין לי שום רצון לפיוס איתם. אפילו לא לתפילה משותפת בכותל. הם אנשים רעים וחטאים, שהחליטו לפגוע לא רק בביטחון ישראל, בכלכלת ישראל, באחדות ישראל ובעוד כמה דברים טובים – אלא במה שאולי יותר חשוב מכל אלה: שפיות ישראל.

3. אנחנו נכנסים בשעה טובה ומוצלחת לחודש אלול ולימי הרחמים והסליחות. אבל הרשו לי לרגע לקפוץ כמעט חודשיים קדימה, ממש אל רגע החיתום. בתפילת הושענא רבה היפה והמרגשת, מבקשים ומתפללים על כל כך הרבה דברים. אבל יש בקשה אחת שתמיד נגעה לי ללב: "הושע נא נפש מבהלה". זאת בעצם בקשה על הכול. כי אם יש לך הכול, אבל הנפש שלך בבהלה, אז בעצם אין לך כלום. כלומר יש לך, אבל זה לא שווה כלום.

ואם יש משהו שמחוללי הכאוס בימים אלה מבינים – זה את זה. תזכרו תמיד את הבוקר שאחרי ההצבעה על צמצום עילת הסבירות. הסעיף הקטן והלא משמעותי הזה שנשאר לפליטה מכל הרפורמה המשפטית הגדולה, אחרי שהימין התקפל לגמרי לצערנו ועצר את התיקון הכה נחוץ למערכת המשפט. תזכרו את העמודים השחורים שעטפו, בתשלום, את כל שערי העיתונים בישראל. הבוקר הזה שבו ראו כולם את מה שמזמן ידענו: יש פה ארגונים שמסכימים לשלם מיליונים כדי לעשות למדינה שלמה שחור בעיניים.

4. ואיך יודעים מי מחולל פה כאוס בציניות ומי באמת מודאג מהמצב? איך מבחינים בין מסית למוסת?

אגב, רק בשבת שעברה שמתי לב לראשונה מה נאמר בפרשה על מי שמסית. זה שלא רק חוטא באופן אישי, אלא מנסה להחטיא כמה שיותר. הפסוק אומר: "לא תאבה לו". ורש"י מפרש כך, תקשיבו טוב: "לא תאהבנו, לפי שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', את זה – לא תאהב". יש ממש איסור לאהוב אותו. ומוטב שלא ניכשל בלאהוב את מי שאסור לאהוב.

אז איך אפשר להבדיל בין מי שצריך לאהוב ולהרגיע ולנסות להבין וכמובן גם לענות ולהסביר, למי שבכוונה ובעורמה מייצר פה את התבהלה?

קודם כול, זה מסובך. אבל נדמה לי שמה שיכול לעזור לנו בזיהוי זאת שאלה אחת: זה שעומד מולנו, ואומר את הדברים הקשים על מצבנו לעת הזאת – האם הוא שמח מזה שרע פה, או שהוא עצוב מזה שרע פה?

הביטוי "רע פה" מתייחס לנקודת ההנחה שלו, כמובן. אני לא מקבל את הנחת היסוד הזאת, אבל מוכן להקשיב לה, ורוצה להפריך אותה, למי שבאמת מוטרד מהמצב. לא למי ששמח ממנו.

אסביר בעזרת דוגמה אקטואלית: תחשבו לאיזו אווירת נכאים נכנסו במטה המאבק השבוע, עם פרסום הודעת חברת דירוג האשראי פיץ' על כך שהדירוג של ישראל לא ירד. הו, אלו בטח היו רגעים קשים מאוד למארגני המחאה. ו"מארגני המחאה" זה אומר גם המממנים שלה, גם משרדי הפרסום שמקבלים מהם את המימון, ולא פחות גרועים – העיתונאים והעורכים שעושים את זה בהתלהבות ובהתנדבות בתקשורת (אחרי ההחלטה המשמחת של פיץ', העיתון 'ממון' יצא בכותרת: "יציב, בינתיים". אתם מבינים? אשרי אדם בתבהלה תמיד).

5. עוד זה מדבר וזה בא. בהמשך השבוע נרשמה ירידה חדה בשיעור האינפלציה השנתי. ראש הממשלה ושר האוצר הוציאו הודעה על "בשורות טובות לכלכלה". אבל מה הרגישו אנשי המחאה ברגעים ההם? זה המבחן (הכותרות בתקשורת היו: "חכו עם החגיגות", "המשבר רחוק מלהסתיים". מסתבר שמלאך רע לא תמיד עונה בעל כורחו אמן).

הייתי כותב ש"אבדה תקוותם" של מחוללי המחאה בעקבות הבשורות הטובות האלה, אבל זה ממש לא נכון. הם מיד הלכו על המהלך הבא שיגרום פה לענת־לב־אדלריות לחרוק שיניים. ומה הוא היה? הו, שורה של "סערות": הזעזוע מ"ההשתלחויות" ברמטכ"ל (מה קרה? אסור לבקר את צה"ל על היחס הפשרני שלו לסרבנים? זה לא שווה דיון עומק?). הזעזוע מחוק הגיוס (אני לא מבין: אחרי שבועות שבהם הורסים את ערך הרעות, פוגעים בצבא כמו שלא פגעו מעולם, פתאום הבעיה היא החרדים האלה שלא מתגייסים?). הזעזוע מהפגיעה בנערות באוטובוס (הפיד שלי מלא בטענות שהכול שם היה מתוזמן ומתוכנן, שהכול פייק. האמת? לא קראתי, מפני שזו לא צריכה להיות הכותרת הראשית בכל מקרה). בעצם, כבר עברנו לזעזוע מהכתבת במטוס (ואז שוב נחשף שהסיפור לא היה ולא נברא ומדובר בפרובוקציה של הכתבת. הייתם מאמינים? שכתבת סתם תעשה פרובוקציה? בלתי נתפס).

6. הערת אזהרה: הטור נסגר השבוע ביום רביעי בצהריים, כך שאני לא באמת יודע, או יכול לנחש, עם אלו סיפורים, שהיו או שלא היו, יפחידו את העם עד שבת. לכן גם אין לי מושג על מה המוני חרדים / דתיים־לאומיים ימהרו להגיב ברשתות החברתיות בפוסטים ארוכים ומנומקים כדי להוכיח שהם לא כאלה. מה זה "כאלה"? כאמור, אני לא יודע עדיין. אבל אל דאגה, ימים יגידו. שעות יגידו. תמיד יהיה על האש איזה שהוא איום מכיוון המתנחלים, החרדים, המסורתיים, הביביסטים, המשיחיסטים, הבבוניסטים. בקיצור, רוב העם. איום כזה שיהפוך אותו לאלים, למסוכן, ובעיקר ללא לגיטימי. איום שיגרום לאנשים טובים ותמימים בשמאל להרגיש, באמת להרגיש, שאבדה תקוותם וחרקה שינם.

7. ולא פחות חמור מזה: תמיד יהיו הדברים שמהם התקשורת תחליט שהיא לא מזדעזעת. למשל, ההתקפה האלימה על השרה מאי גולן ועל אמה המבוגרת בנתב"ג. למשל, הכרזה עם מטרות הירי על פניו של שר הביטחון (לא רוצה לדמיין מה היה קורה כאן אם דבר כזה היה מתפרסם על איש שמאל). למשל, המיצג המחליא עם הקברים בפתח משרדי מפלגת הציונות הדתית. למשל, ההתנפלות הברברית (כן, אין הגדרה אחרת) עם אש ולפידים על מקום הנופש של ראש הממשלה במושב רמות. למשל, הקללות והנאצות שנכתבו על השלטים נגדו ביבשה ועל גלשנים באוויר.

נכון שעל חלק מהדברים כאן אתם שומעים לראשונה? ברור. כי הם לא מופיעים בליין אפ של המסיתים בתקשורת. שם עסוקים בלהפחיד אותנו שאוטוטו פורצת כאן מלחמת יום כיפור והצבא לא מוכן. ומי אשם? הסרבנים? מעודדי הסרבנים? מה פתאום. הרודן מהצימר ברמות.

8. במוצאי שבת, ג' אלול, ימלאו 88 שנים לפטירת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אומרים שהנשמה היתרה עוזבת אותנו במוצאי שבת, ואנחנו צריכים עידוד וחיזוק אמיתיים. השבת, מעין עולם הבא, תגיע עוד שבוע, וכל החולין שמסביב עוד ישתפר ויתקדש. ובימי הרב קוק באמת היו סיבות טובות ליפול לדכדוך. לא יריב לוין, פרעות תרפ"ט. לא צמצום עילת הסבירות, השואה שבפתח. לא ציוץ של דודי אמסלם, הספר הלבן.

מול אויבים אמיתיים ומרים, מול סכנת הכחדה, ידע הרב קוק שהכול מתחיל בתודעה. הושע נא נפש מבהלה. כל הנבואות הטובות שנכתבו עלינו, עוד יתקיימו. אז הוא כתב על זה את השיר הנפלא למוצאי שבת "ישמח לבי". אני משדר אותו כבר כמה שנים בכל יום ראשון בבוקר בתוכנית שלי ברדיו, ומרגיש איך בכל שבוע הוא מתאים את עצמו מחדש לאירועי האקטואליה, ומעודד אותי ואת המאזינים בצורה אחרת:

"יִשְׂמַח לִבִּי וְקִרְבִּי / וְיָגֵל דָּמִי וַחֲלָבִי / וְיָרוּם וְנִשָּׂא מַצָּבִי / לְעֵת יָקִיץ אַרְיֵה וְלָבִיא / וֵאלֹקֵי אָבִי לִי יָבִיא / אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.

וְנִחוּמִים יִמָּלְאוּ כִּלְיוֹתַי / וְשָׂשׂוֹן יְדַשֵּׁן עַצְמוֹתַי / וּמִצִּיּוֹן תָּבֹאנָה תַּנְחוּמוֹתַי / כִּי יֵהָפֵךְ לְשַׁחַר עֲרִָבִי.

וּמִגָּלוּת לִי יִקְרָא דְרוֹר / וּמִמַּחֲשָׁךְ אֵצֵא לָאוֹר / וּמֵאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה לְהַר הַמּוֹר / וּלִמְרוֹם הָרִים מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר / וּמְבַשֵּׂר טוֹב יָנִיס כָּל עֲצָבִי.

וּבָנַי הַנְּפוֹצִים בַּעֲבָרִים / יֵאָסְפוּ יַחַד הָעֲדָרִים / וְיָרֹנּוּ בְּרֹאשׁ הָרִים / לְלַקֵּט כָּל-הַנִּפְזָרִים / אֶל-אֶרֶץ תְּאֵנִי וַעֲנָבִי.

וְחַלָּשִׁים נִדְכָּאִים יִמָלְאוּ גְבוּרָה / וְסוּכָּה נוֹפֶלֶת לְחוֹמָה בְּצוּרָה / וַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ בְּשִׂמְחָה אֲזוּרָה / וּלְיִשְׂרָאֵל יֵאָמֵר: עוּרָה עוּרָה / וְיָשׁוּב וּפָרַח וָחַי לְבָבִי".

כדאי לקרוא מילה במילה (ולהאזין לביצוע האהוב של המלחין יוני גנוט ותלמידי הישיבה לצעירים), לקחת נשימה ולא לחרוק שיניים. להסתכל החוצה מהחלון ולראות איך הרבה כבר התקיים בנו, והרבה עוד יתקיים, בעזרת השם. לא אבדה תקוותנו. ממש לא. יש לנו עוד הרבה נבואות להגשים.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".