אין כמו אלול כדי להתחיל: הגיעה העת להתרפא, ולשתוק

מספר המדרש, שבטרם היו 22 אותיות הקודש לבריאה, היו הן נסתרות כאלפיים שנה והנעימו זמנו של הקב"ה. ומתוך יסוד זה, קם העולם. כשחושבים על זה, פשוט שכל התחלה תתעורר כהנאה פרטית, ותהפוך גלויה לכלל. כמו כל חומר בעולמנו שמקודש, מייחל להשלים תיקונו ומשנה צורה. פחם ללהבה. זרעון לפרי. מים לחיים. לתורה. תמיד במעגל של הולדה. ובשמחה.

כשבאו האותיות לפניו יתברך, בבקשה להיבחר לאות שתפתח את הבריאה, נכנסו כולן, אחת אחת, להציע את מרכולתן, דווקא בסדר הפוך, מה(מה שיתברר אחר כך כ)סוף להתחלה. אוצרות התורה חולקו בחשיבותן, אך "בראשית" עדיין היתה לתעלומה. כאשר האות ב' התהדרה שממנה תצא הברכה, נותרה הא' הענווה אחרונה, בחוץ. דרש מלך מלכי המלכים, מדוע אינה כעדר? ענתה, שכן המשימה הושלמה. נמצא יורש לכתר הנכסף, ומה לה להוסיף ממילא.. עד כאן נאמר דבר. ואיך אומרים? מתוק מדבש.

כִּי מִצִּיּון תֵּצֵא אהבה. כל פרק בחיים מבשר אותה. א' אות אלוקים, והיא נבחרה להיות ראש לכולן.

הכל מתחיל וחייב להיגמר בה. הבריאה עצמה שמצמיחה אדם. אור אין סוף, שמתאווה להיות אחד.

אני לדודי ודודי לי.

הכל התחיל מאלול

ואין כמו אלול כדי "להתחיל". להתחיל מחדש. להיברא ממש. אז נריץ את החול בשעון אחורנית שבועיים, ונגלה שאין זמן נוח לגלות את מה שגיליתי.

להלן הממצא הרפואי בגרוני: פוליפים מדממים במיתרי הקול. ״נדרש ניתוח (ח״ו), אבל לפניכן״ היא מרגיע, ״אולי אם תהי בדממת על-חוט מוחלטת למשך שלושה שבועות, יש סיכוי לנס״. היא, זו ד״ר שופל חבקוק, מומחית מיתרי הקול שבישרה לי דרך הבורא ברוך הוא, שאין מנוס – צריך לעצור. אבל לעצור באמת, הרמטית.

הגיעה העת להתרפא, ולשתוק. ואם "לא מצאתי טוב לגוף אלא שתיקה", אז 3,2,1 ולעבודה. אף פעם לא מאוחר ללמוד את התורה.

בפועל הבשורה הכתה בי בעוצמה. לא הצלחתי לקום. פיזית, נפשית, הכל התערבב לי,

ובכלל לא הבנתי ממה אני מופתעת. הרי הכתובת היתה מרוחה מקיר לקיר. כבר שנה פלוס שאני מכתתת רגליי בחוגי בית ומוסרת שיעורים כשיבלות במיתרי, וקול שירתי, שהקהל כל כך כמה לשמוע ואני כמהה עוד יותר להשמיע, נדם.

ובכל זאת, אולי לראשונה בחיי הרגשתי על בשרי ממש את המושג שהשמיים נפלו עלי כפשוטו.

כמה דרמטי, ככה דרמטי!

אני? בלי לדבר?

ניסיתי לשמור על קור ועל הרוח שלא היתה רק גבית.

וזה עלה בי לאט-לאט-לאט.

לקח את הזמן שלו. לא מיהר להתפרץ. צבר תאוצה עד שנעצר קצת מעל עצמות הבריח, שהיו עדיין מכוסות דברי תורה, מלווי המלכה.

כשהרגשתי שהריסים שלי טובעים בשדה ראייה מטושטש, שהוכנע על ידי… דמעות סוכר,

נזכרתי.

ככה הייתי קוראת להן, לדמעות מסוג בכי כזה. בכי מפויס. בכי מתוק, כנוע. כמו בכי ראשון שיוצא לאוויר העולם שמחכים לו 9 חודשים.

בכי של ילדה שחוזרת למקורות, לאבא. תלויה אך ורק בו שיושיע אותה. כמו מודיע לו יתברך: אני שלך, אבא. בידך. עשה בי מה שנכון וראוי לעשות עם בת שכמותי.

כל שאני צריכה זה אותך. אני חוזרת הביתה…

הגיע העת לתת שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, בְּשְׁעָרֶיך בכלל, ובשערי פיך בפרט (כפי שמביא הרב עופר גיסין בהסברו המופלא על המושג ״שעה חצופה״ מתוך ספר ישעיהו כ"ו, כ'):

לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּֽסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ

(דלתות פיך)

חֲבִ֥י כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד יַעֲבׇר־זָֽעַם.

הכל התחיל מטיול

שוטטתי בהיכלי השמחה עד שזה עלה בי: כל יום כזה של שתיקה, הוא בעצם מתנה. זמן להתבונן. לנשום לתוכי את העולם אחרת. בטעם של פעם. נקי. מזוכך. נטול פילטרים. להיות עסוקה בלהיות. בלהקשיב למה שלא נאמר (ויש כל כך הרבה מילים בשקט, האמינו לי…).

פתאום בתפילת ערבית של ראש חודש אלול תשפ"ג ירד מקיף שאני בעצם לומדת את עצמי מחדש. וזו הזדמנות, פז של פעם בחיים, אדרבא באלול, לחזור לעצמי, למצוא את הקול שבי, דווקא מתוך השקט, עוד מהתקופה שלפני שהברה ועוד מילה הפכו שפה שלימה.

הבנתי, שלפני שאני חוזרת לבמה ולמסלול המהיר שלי כמזכת הרבים, הגיע התור שלי, אוֹרָהּ יִסְכָּה בת דינה, הקטנה, לעלות כיתה. להפוך מחדש לשותפה סמויה פוטנציאלית ל"בראשית". חוזרת לגרסה דינקותא של עצמי; כאורחת בעולמו שמפליא לעשות, ומארחת בעולמי שרשרת של תפילות מסוג אחר לגמרי, שיהפכו בעיתו ובשעתו בע"ה, למילה המתוקה בתבל: גאולה.

וזה ריגש אותי. ריגש מאד.

הכל התחיל מקימה

פקחתי עיניים ואמרתי תודה. ב' ועוד ב' ועוד בוקר-ברוך בריאה.

נטלתי ידיים, וירדתי לרחוב לראות משלו. וזו תקופה יפיפייה. מרגישים באוויר. כולם מתכוננים לקראת. והוא כבר כמעט כאן ה"לקראת" הזה. וכמו בכל שנה בזמנים האלו, בסיום בין הזמנים, האוטובוסים חזרה מצפת כבר כמעט התרוקנו; התורים למחלקת הבשר והדלק, מתחלפים בשביל ארוך של צמות עם קלמרים ועטיפת מחברות;

וכל הזיכרונות שנאספו מבין לבין, כבר בחצי הדרך לתפרח או חברון לחצי שנה הקרובה.

ויש משהו בהתחלה חדשה.

משהו מזמין. מפתה אפילו. משהו מבטיח ונצחי שמשכיח מאיתנו את ההתחלה שקדמה לבואה,

גם אם היתה לטובה. ואדרבא, ששום דבר בהתחדשות השנה,

לא ממש יהיה שונה מההתחדשות של השנה שעברה.

כבכל שנה, אלפי חיים שהיו וישנם, כאלה שמתחילים כל בוקר חדש –בוחרים גם השנה, שוב, להתחיל מחדש. והחדש הזה השנה, הם בטוחים, שהפעם, הוא חדש-חדש, לגמרי חדש. פי אלף יותר חדש, מהחדש של השנה שחלפה. כי זה תכסיס האמונה.

הכל התחיל מתשובה

רבי יהונתן אייבשיץ מביא ב"יערות דבש" על "וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיות מֵתִים", שקבלת תשובה מחוטא, היא בגדר תחיית המתים, שכן רשעים בחייהם קרויים מת. אברהם אבינו היה נחשב למת, ויוצר האדם החייה אותו, כעקידה על תחיית המתים. זה אומר שלא משנה מתי נולדת, גם אם לפני 1000 שנה, וגם אם אתה שכחת, מחייה המתים, זוכר! והוא מחכה שתיזכר, שתשכח ותתחדש בתשובה ובחיים. והזיכרון הפנימי הזה חי בעם ישראל אלפי שנים. הזיכרון לרצות לשכוח, להאמין ולהתחיל מחדש, ולא משנה איפה זה תפס אתכם!

ה"שלום כיתה א'" של ללי, לא יותר חדש מה"שלום" של יוספי שמתרחק לישיבה, או פחות חדש משל שרי'לה, שנכנסת לסמינר. וגם מיכלי, שחגגה בת-מצווה לפני החופשה, והיא בשלהי ה"התחלה החדשה" שלה, מתלהבת להתחיל מחדש, ולעלות כיתה, בדיוק באותה המידה. כל אחד במידה החדשה שלו או שלה.

כי מחינוך ועד גדול, כולנו רוצים בהתחדשות. וככה גם אני (והילדה עם הילקוט שבי מאז), יושבת על ספסל, קרוב לביתי, מתרגלת שתיקה, מתבוננת קצת אחרת מהצד. מתחדשת לי. מתחילה. נהנית שגם אני בדרכי שלי, זכיתי שוב להיות חלק, מהתחדשות הבריאה. כמו מכירה שלפעמים צריך לחזור לקו הזינוק, כדי שנוכל לחזור חזרה לנקודה שבה הפסקנו

כי מאתנו תצא, ואלינו תשוב – האהבה, וזו כולה גם היא תכלית הדרך חזרה. להתחלה.

להצלחת בני בכורי, בנימין דויד נ"י, עם חזרתו לתלמוד תורה, ולכל הצדיקים המתוקים,

תשב"ר, שבזכותם, בעקבתא דמשיחא, העולם עומד והגאולה מתקרבת – אמן!

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת דוּוִיד בן שלמה יעקב ותמריל לבית שווארץ זצ"ל.

רוצים להזמין את אוֹרָהּ יִסְכָּה לערב נשי מרגש בביתכן (ללא תשלום)?

חייגו לטל: 073-222-1290, או במייל: aviva@htv.co.il