הבחירות המקומיות מתקרבות. שומר נפשו ירחק

אף פעם לא אהבתי פוליטיקה מקומית. כשערכתי את המקומון הוותיק והגדול ביותר בקריית שמונה, "מידע 8", הכרתי מקרוב-ובו-זמנית-מרחוק את עולם העסקנות המקומי. נחשפתי באותה תקופה לעובדה שהדהימה אותי במיוחד - ישנם אנשים שפשוט חיים את עולמה הסוער-לכאורה של העירייה. בעיני זה נראה הדבר הכי אפור בעולם, אבל גיליתי שיש יקום מקביל שמאכלס עסקנים ששורצים בבתי קפה, מנתחים את מהלכי ראש העיר מול ועד העובדים, נוברים ביחסי הכוחות בין מנהל אגף חזות העיר לבין סגנו, דנים בכובד ראש בסיכויי המועמדים בסניף הליכוד המקומי, ובקיצור - עוסקים בעניינים שברומו של עולם ומשפיעים (בדמיונם הפורה, כמובן) על דמותה של העיר. סוג של תחביב ביזארי, נאמר זאת בעדינות.

אני כאמור סלדתי מזה, וגם כשראש העיר דאז הציע לי פעם באדיבות "דודו, תבוא מדי פעם אלי ללשכה. נשב, נדבר" - הנהנתי בחביבות, הבנתי שזה לא בגלל העיניים היפות שלי אלא כי אני עורך המקומון (ואז למקומונים היה כוח עצום בביצה הפוליטית המוניציפלית הדלוחה) וכמובן שוויתרתי על התענוג המפוקפק.

אל תשאלו איך, אבל בסופו של דבר הגעתי (כמובן אחרי שעזבתי את המקומון) לייעוץ תקשורתי לאחד המועמדים לראשות העיר. אותו מועמד, הרב ניסים מלכה, זכה בסופו של דבר בראשות העיר, וכיהן בתפקיד במשך 10 שנים, שתי קדנציות מלאות. אבל את תקופת הבחירות ההיא אני לא זוכר לטובה, ולא בגללו, חלילה, אלא בעיקר בגללי ובגלל האווירה שכל כך לא התאימה לי.

יש משהו סוחף מאוד בבחירות מקומיות, במיוחד כשאתה חלק מאחד המחנות. כל מחנה בטוח שהוא-הוא הצודק, שהמועמד שלו יביא לעיר מזור, תעסוקה (פעם קראו לזה מפעלים), ניקיון וכמובן תקציבי ממשלה. המועמדים שכנגד נתפסים כאסון פוטנציאלי לעיר, ובשלב מסוים זה הופך למלחמת קודש של ממש. הבעיה היא שבהמשך, מלחמת הקודש עלולה להפוך למלחמת ג'יהאד.

מקרה מסוים ומצער במיוחד גרם לי להבין שסטיתי מהכיוון ויצאתי מאיזון. ומעשה שהיה, כך היה.

בסוף שיעור תורה שבו השתתפתי, אחד המשתתפים - מכר יקר וטוב לב - סיפר לי שמשפחתו החליטה להפסיק לתמוך במועמד שקידמתי. זו היתה הפתעה משמעותית עבורי, כיוון שהיה מדובר במשפחה גדולה ("חמולה", בלשון העסקנות הפוליטית בפריפריה), והיה מדובר באובדן לא פשוט. אבל אותו מכר לא סיפר לי על ההחלטה, לפני שהוציא ממני הבטחה חד משמעית שלא אספר את זה לאף אחד, ובפרט למועמד שאיתו עבדתי. "ברור, מילה שלי זו מילה", הבטחתי. ובאמת התכוונתי לנצור את הסוד. "כן, אבל בטוח שלא תגלה? אבא שלי ממש ביקש ממני לא לספר, והוא לא רוצה שיתחילו ללחוץ עליו", הדגיש. קצת נעלבתי. הוא הרי יודע שאני אדם אמין ומאמין. יש לי גבולות, אני יודע לשמור סוד, ובאופן כללי האמינות חשובה לי יותר מכל אדם ממוצע, נדמה לי. "ברור, זה נשאר בינינו", הבטחתי. "אין לך מה לדאוג".

והוא אכן לא דאג.

ואני? מיד כשיצאתי משם, הדבר הראשון שעשיתי היה… להתקשר למועמד לראשות העיר ולספר לו על התגלית המרעישה שנפלה לידי.

בסיטואציות כאלה של מסע בחירות לראשות העיר, אתה לא תמיד עוצר בזמן אמת ובוחן את הדברים גם ברמה המוסרית. כולם מתגייסים להצלחת המועמד, כולם מנסים לגייס ולגרד תמיכה מכל מקום ובכל דרך, והקווים האדומים הולכים ומתגמשים ככל שהמחנה שלך מודאג מהפסד מסתמן בבחירות. בפרט כיועץ תקשורת, אתה נמצא במין בועה תחרותית שבה הצלחת המועמד חשובה מכל, הצלחתו היא הצלחתך, וכך לא מעט מהכללים המוסריים שאתה מתנהל לפיהם ביום-יום לא תמיד נשמרים בקפדנות, בלשון המעטה.

לזכותי ייאמר שניסיתי לשמור על הוגנות וגם על ההלכות הבסיסיות באותה תקופה. אבל המקרה הספציפי והבודד של גילוי הסוד כמעט מבלי לחשוב, אותת לי עד כמה נסחפתי. כשאותו ידיד התקשר אלי ושאל בקול שבור "דודו, למה גילית את הסוד? אמרתי לך שאבא שלי ממש השביע אותי לא לספר על זה. סמכתי עליך, למה עשית את זה?", פשוט לא היה לי מה לענות. גם לא ניסיתי לתרץ. אמרתי לו "אתה פשוט צודק, אני מבקש סליחה. הייתי בלהט העניינים ופשוט נסחפתי. סליחה, סליחה, סליחה".

אז הבחירות המקומיות מתקרבות, 15 שנים אחרי הבחירות ההן, והפעם ברור לי שלא אקח בהן חלק. אני יודע למי אצביע, אבל כאן מתחילה ומסתיימת המעורבות שלי במערכת הבחירות. וגם לכם אני אומר: אם אתם לא חייבים - אל תתקרבו. קשה עד בלתי אפשרי לשמור על כללים מוסריים והלכתיים במערכת רוויית יצרים שכזו. מי שחייב - חייב. אבל אם לא, תוותרו על התענוג המפוקפק. האמינו לי שלא תפסידו כלום, אלא אם כן סערות בכוס תה הן כוס התה שלכם.