סיון רהב מאיר: האם גם לנו יש שנאה כזו, שמשעבדת אותנו עד היום?

מה היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק אומר היום? אני לא יודעת, אבל השבוע, בג׳ באלול, היה יום פטירתו, והנה שני משפטים מחזקים שהשאיר לנו, על אתגרי הדור והתקופה.

בתקופה של משבר, הוא כתב ליישוב העברי בארץ ישראל:"כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹקֵב אַחַר סִדְרֵי הַיִּשּׁוּב, מֵרֵאשִׁית צְעָדָיו עַד עַכְשָׁו, יָכוֹל לִרְאוֹת בְּחוּשׁ, אֵיךְ שֶׁמִּכָּל יְרִידָה אֲשֶׁר סָבַלְנוּ – נִצְמְחָה אַחַר כָּךְ עֲלִיָּה וְהִתְפַּתְּחוּת יוֹתֵר גְּדוֹלָה, וְצַעַד שֶׁל דְּלִיגָה לְטוֹבָה יָצָא מִכָּל מַשְׁבֵּר. וּמִזֶּה עָלֵינוּ לִלְמֹד וְלָקַחַת לֶקַח טוֹב, שֶׁלֹּא לִהְיוֹת נוֹפְלִים בְּרוּחֵנוּ".

כלומר: כל ירידה מובילה אחר כך לעלייה, העיקר הוא לשמור על אופטימיות, לא להתייאש, ולדעת שהניסיון מלמד שכל משבר מביא לבסוף להתקדמות.

ועוד מילה שחזרה אצלו שוב ושוב – נחמה. הוא לא רק עודד וחיזק בעצמו, הוא אמר לנו שזה התפקיד של כולנו: "נֶחָמַת יִשְׂרָאֵל הִיא עַכְשָׁו חוֹבָתֵנוּ הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה וְקְדוֹשָׁה. הֻרְגַּלְנוּ הַרְבֵּה לְדַבֵּר רַק דִּבְרֵי תּוֹכְחוֹת קָשִׁים. אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְנַחֵם אֶת יִשְׂרָאֵל".

הדברים מוקדשים לזכרם של שי ואביעד ניגרקר הי"ד, אב ובנו שנרצחו בפיגוע בחווארה. שנזכה לצמוח מתוך כל המשברים, ושנזכה לדיבורים מנחמים.

שנאה היא לא תוכנית עבודה

הכרתי פעם זוג שהתגרש – ואז השקיע את כל המאמץ בנקמה. במובן מסוים הם לא נפרדו, הם קמו בבוקר וחשבו איך לעשות רע לצד השני.

עבדתי פעם עם מישהי שכל חייה כעסה על בוסית שהייתה לה בעבר, וכל מה שעשתה – התכתב עם הפגיעה שהיא חוותה פעם במקום עבודה אחר.

פרשת השבוע מבקשת מאיתנו: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי". רגע, אבל המצרים עשו לנו דברים נוראיים, אז למה לא לשנוא את פרעה? למה לא לתעב את מי שאחראי לשעבוד האכזרי שלנו?

פרשנינו מסבירים את ההוראה הזו: קודם כל, תראו את התמונה המלאה. ארץ מצרים הרי כן הייתה מקום של הכנסת אורחים בהתחלה, ובנוסף המצרים גם קיבלו את עונשם. אבל מעבר לכך, פשוט אל תבנו את החיים שלכם על שנאה. אל תנציחו את הטראומה.

אם תמשיכו כל הזמן לתעב את מצרים, אם תחיו כל הזמן בכעס ובזעם, אתם תישארו עבדים. לא עבדים בגוף, אבל כן עבדים בנפש. אל תישארו משועבדים לרגשות שליליים. כל זה לא אומר שצריך לאהוב אותם, אבל צריך ללמוד לצאת מהחוויה הקשה הזו. לבנות את החיים מחדש, כבני חורין. 

חודש אלול הוא הזדמנות לבדוק: האם גם לנו יש שעבוד כזה, שנאה כזו, שמשעבדת אותנו עד היום? האם אפשר לנסות להשתחרר?

הגננת שנפלה על משמרתה

גננת. מילה שאומרת כל כך הרבה, מילה שעושה טוב בלב, אוטומטית. כל כך מנוגדת למילה פיגוע, למילה רצח, מילים שאנחנו רוצים למנוע מילדי הגן.

הגננת בת שבע ניגרי מהישוב בית חגי נרצחה אתמול בפיגוע, לעיני בתה. וכמו שיש הורים שכולים או אחים שכולים, יש, להבדיל, גם ילדי-גן שכולים, שלא יפתחו את שנת הלימודים עם הגננת שלהם.

והיא הרי נפלה על משמרתה. לגננות, כידוע, אין חופש גדול בימים אלה. בת שבע הייתה בדרכה להכין את הגן ליום הראשון.

ושוב קיבלנו תזכורת, כמה דמויות פלא נסתרות חיות בקרבנו. בהספדים שנישאו אתמול בלילה עלתה דמות מלאת התמודדויות, מלאת שמחה: קראו לה בת שבע כי הוריה חיכו שבע שנים עד שתיוולד. גם היא עצמה חיכתה שנים לילדים משלה, ואז הכניסה לתוך הבית שלה ושל בעלה אלי שתי ילדות אומנה.

היא הייתה גננת חמה ומאירה. הורים רצו שהילד שלהם ישובץ לגן שלה. ילדים שמרו איתה על קשר שנים אחר כך. "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ", ציטטו עליה את הפסוק שקראנו בשבת בפרשה. תמימות היא שלמות.

אפשר רק לחשוב מה קורה במערכת החינוך הפלסטינית, מה לימדו בגנים שם, בעוד בת שבע לימדה ערכים ודרך ארץ.

הקהל שר אמש בהלוויה את המזמור "אשת חיל", שורה אחרי שורה. קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ, בַּעְלָהּ וַיְהַלְלָהּ, ועוד מאות מאות ילדים וילדות.

לזכרה. יהי רצון שנשמתה תשפיע טוב על פתיחת שנת הלימודים של כולנו.

חסד מתגלגל באמריקה

"שלום סיון, כאן לינדה מניו יורק. אני קוראת הרבה סיפורים שלך על חסד מיוחד שעושים בארץ ישראל. רציתי לספר הפעם משהו מכאן, אליכם: הבת שלנו הייתה בקעמפ, מחנה קיץ, בקנדה, במרחק 10 שעות נסיעה מניו יורק. לפני כמה ימים, בגלל מקרה רפואי דחוף, היא נאלצה לעזוב. פשוט נכנסתי לרכב והתחלתי לנהוג.

"בינתיים, אנשי ארגון 'הצלה' של קנדה לקחו אחריות, טיפלו בה והתחילו לנסוע איתה לכיוון ניו יורק. פגשתי אותם באמצע הדרך, במקום ששמו קריית יואל.

"הם יכלו ללכת וזהו, אבל זו הייתה רק ההתחלה. הם דאגו להביא מקנדה מישהו שינהג ברכב שלי בחזרה לניו יורק כדי שאוכל לשבת עם הבת שלי בזמן הנסיעה במקום לנהוג.

"וכך נכנסנו לרכב של מתנדבי ארגון 'חברים' מקרית יואל, שקיבלו לידיהם את הטיפול מכאן.

"הייתי מודאגת ורעבה, אבל חיכתה לנו שם ארוחת ערב של שלוש מנות שהנשים שלהם הכינו, וגם ארגזים עם עוד אוכל מוכן עבורנו.

"מתנדבי קרית יואל נסעו איתנו עוד שלוש שעות. הם הביאו אותנו עד למתנדבים של שכונת פלטבוש, שכבר לקחו אותנו למרכז רפואי בניו יורק, שם חיכו לנו. כל זה בזמן שאת הרכב שלי מחזיר הביתה מישהו שאני בכלל לא מכירה...

"מדובר באנשים ונשים עם משפחות וילדים ועבודה, שעצרו הכל ושינו את כל הלו"ז באמצע אוגוסט, רק כדי לעזור לילדה בת 10 שהם מעולם לא פגשו.

"כשהגענו לניו יורק התברר שהמתנדבים מקנדה לא ידעו שמכינים לנו בדרך ארוחת ערב, אז אחד מהם פנה לבן דוד שלו בניו יורק, שחיכה לנו עם ארוחה נוספת ופינוקים במחלקה.

"ברוך השם, המצב של הבת שלנו משתפר. ברוך השם, גם המצב של עם ישראל, כך מתברר, לא רע... כל זה קרה לי כעת, בתחילת חודש אלול. זכיתי לשיעור פרטי באהבת ישראל".

דרושה: פריצת דרך

לקראת פתיחת סדנת "מתחדשות" לשנה החדשה, ביקשתי מנשים לשתף בעצות וברעיונות שלהן לימים האלה.

קרן כהן הבריקה עם ראשי תיבות לתשפ"ד שבעיני הם מדויקים מאוד - תהא שנת פריצת דרך. וכך היא הסבירה:"תמיד מחפשים ראשי תיבות חיוביים, אבל הפעם אני חושבת שאנחנו צריכים לבקש פריצת דרך, לא פחות. שינוי אמיתי, הרבה מעבר למה שאנחנו מסוגלים לדמיין כרגע.

"פריצת דרך בשמחה, בבריאות, בפרנסה, בפוליטיקה, בתקשורת, במצב הביטחוני, בשיח ברשתות, בחינוך הילדים. פריצת דרך עם חברה שלי שהיא רווקה מבוגרת ועם הדירה השכורה שלנו שקטנה עלינו...

"פשוט להצליח לפרוץ דרכים חדשות וטובות יותר, להפתיע את עצמנו, להיות יצירתיים וחדשניים.

"מישהו ניגש פעם לרבי מלובביץ' ואמר לו: יש לי בעיה. הרבי עצר אותו וביקש לא להשתמש במילה 'בעיה', אלא במילה 'הזדמנות'. לאמץ זווית ראיה מרעננת וחיובית, לחפש אפשרויות חדשות בכל מצב".

תודה, קרן. שתהא שנת פריצת דרך.

ידעתי שיש "פצוע קשה". עכשיו אני יודעת יותר

"שלום סיון, שמי אוריה שמידט.

"השבוע, יחד עם הגננת בת שבע ניגרי שנהרגה, נפצע קשה בפיגוע גם אריה גוטליב. אריה הוא צלם בחסד, שזכינו שיצלם אותנו בחתונה שלנו לפני תשעה חודשים.

"אריה הוא אחד האנשים היותר מיוחדים שפגשנו. כמה רגישות צריך ביום המיוחד הזה, יום החתונה. מצד אחד להיות במרכז כדי לראות את כל הזוויות ולתעד בצורה הטובה ביותר שאפשר, ומצד שני להיות לא מורגש, ולכאורה לא נוכח.

"אריה יודע לעשות את זה בצורה הכי מדויקת. כשאני משחזרת בראש את החתונה אני לא חושבת שיש רגע אחד שבו אני זוכרת אותו עומד מולי. ופתאום אחרי שראינו את הוידאו, אני לא מצליחה להבין איך הוא הצליח לצלם ולראות הכל. כמה שאני מעריכה אנשים כאלה.

"וגם אחרי החתונה, המהירות שבה שלח לנו את הסרט והקליפ (אחד הדברים שחתן כלה רוצים ישר אחרי החתונה)... יחד איתנו ועם הרבה סבלנות, הוא תיקן לנו את הדברים הספציפיים שרצינו והוציא לנו מתוך הקליפ תמונות שרצינו להוסיף לאלבום, והכל בשמחה, מכל הלב. מסוג האנשים שפשוט מרגישים שהם עושים את העבודה שלהם כי הם אוהבים אותה, והתוצאה בהתאם.

"מאז החתונה הוא תפס אצלנו מקום חם בלב. יצא לנו לדבר עליו בינינו כמה פעמים. ואז לפני חמישה חודשים סבתא שלי נפטרה. רצינו לסיים ש"ס משניות לעילוי נשמתה, אז העליתי את זה לסטטוס בווטסאפ, שיגיע לכמה שיותר אנשים. כמה דקות אחר כך, אריה כבר שולח לי הודעה שהוא לוקח על עצמו ללמוד את כל מסכת שבת לזכר סבתא שלי... קשה לי לתאר כמה זה ריגש אותי.

"אני מבקשת שהדברים האלה יהיו לרפואתו השלמה של אריה לייב בן אלה, שיזכה בעזרת השם לצלם ולשמח עוד הרבה זוגות".