סיון רהב מאיר על שבת של קירוב לבבות: אלה לא קלישאות. זה אומץ לדבר ככה היום

1. "שלום סיון", פנתה אלי בפייסבוק פעילה חברתית, ערבית-ישראלית. "אנחנו רוצים לארגן אירוע ולפרסם עצומה נגד ההזנחה הפושעת בחברה הערבית, בקריאה לממשלה להתייחס ברצינות לתופעה. תרצי להצטרף?".

היא נשמעה חיובית ביותר, ואני בטוחה שכוונותיה טובות. אני מקווה שזה פוליטיקלי קורקט, מה שעניתי לה בחזרה: "נדמה לי שבצירוף השם שלי תהיה גם התנשאות וגם גזענות. נכון, המשטרה והממשלה יכולות וצריכות לעשות יותר, אבל זו קודם כל בעיה פנימית של הציבור הערבי. כל עוד יש בחלקים מסוימים בחברה הזו נורמות חברתיות שמאפשרות אלימות, ואפילו מעודדות אלימות – זו תהיה בריחה מאחריות לתקוף את הממסד בלבד.

158 אזרחים ערבים נרצחו מתחילת השנה, וזה לא רציני לזרוק אחריות אך ורק על השלטון. המדינה לא יכולה לפתור בעיות עומק חינוכיות, אם המגזר לא מעוניין לפתור אותן. להקיא אותן החוצה. אם סכסוכי חמולות וענייני "כבוד המשפחה" הם עדיין סיבה לגיטימית לרצח חפים מפשע, מדי יום, מדי לילה, אז צריך כאן שינוי מוחלט ביחס לחיי אדם, לכבוד האישה, לחוק וסדר.

חברה שלי היא עובדת סוציאלית בעיר לוד. אני זוכרת באיזו בהלה היא טיפלה לאחרונה בהברחה למקלט של נערה ערבייה שהיה פשוט ברור שתירצח בקרוב, על רקע "חטאיה". אחרי שהצילה את חייה, בינתיים, היא שיתפה אותי בתסכול. היא נתקלה בכל כך הרבה הנחות יסוד שחייבות להשתנות.

אז כן, צריך יותר אכיפה ושיטור ומבצעי איסוף כלי נשק, אבל יש פה גזענות של ציפיות נמוכות, אם לא נדבר על הציבור עצמו. כאילו הוא לא יכול ולא רוצה, כאילו ככה הוא וזהו, ורק המדינה תושיע אותו מפניו. המצב כמובן מצער אותי ומטריד אותי, וזה נשמע לי חמור יותר מהרבה בעיות ופייק-בעיות שאנחנו מבהילים את עצמנו מפניהן. אבל לעניות דעתי צריכה להיות לקיחת אחריות שמכוונת קודם כל פנימה, לא רק האשמה החוצה.

2. אני כותבת על זה כמעט באובססיביות, כי אני לא רואה שאחרים כותבים. כן, מפגשי היכרות והידברות. כן, חיפוש שפה משותפת.

בני ובנות מצווה מקיבוץ נצר סירני הגיעו להתארח ביישוב הדתי כפר פינס. האמא המלווה של הקבוצה, כוכי בידרמן, כתבה לחבריה אחרי השבת כך:"במסגרת 'שנת המצווה' של ילדינו יש כל מיני משימות, וההורים מתבקשים להתנדב. כשהודיעו שנוסעים לסופשבוע להתארח ביישוב דתי מיד התנדבתי להיות הורה מלווה. חשבתי לעצמי שבדיוק עכשיו מתאים לי קצת קירוב לבבות.
הגענו לכפר פינס ביום שישי אחר הצהריים, 15 ילדים ו-3 הורים. מיד קיבלו את פנינו כל החבר'ה בני שכבת הגיל של ילדינו, ההורים המארגנים וגם המדריכה הלל מבני עקיבא.

"לקראת שבת, פיזור לבתים של המארחים והתארגנות. נפגשים בבית הכנסת לתפילת ערבית ואז אירוח לסעודת שבת. זכיתי והתארחתי אצל משפחת אצולה אמיתית, הרב והרבנית של הישוב: אביחי איתם, הבן של אפי איתם, והדס, הבת של מרים פרץ. בדרך כלל תארים לא עושים לי את זה, אבל מדובר בשני אנשים מהממים במיוחד. הכנסת האורחים שלהם הייתה שילוב של אוכל טוב לגוף ולנשמה, פשוט אנשים שמכניסים בך השראה לחיים. חוויה מרוממת.

"בעשר בלילה נפגשים ל'עונג שבת' במועדון נוער, פעילות חברתית.

"באחת עשרה פיזור לבתים של המארחים. אני ישנה אצל משפחת גנץ. נעים לי ונוח, ואלה אנשים שהכרתי לפני רגע.

"למחרת בבוקר נפגשים בבית הכנסת לתפילת שחרית. לאחר מכן, חידון בנושא פרשת השבוע. מתפזרים לבתים שמארחים אותנו לסעודת שבת, כיד המלך.

"אחרי הסעודה אנחנו ישנים שנ"צ. איזו התנדבות קשה בחרתי לעצמי... לא זוכרת מתי נחתי ככה בשבת. יש אמת גדולה באמרה שכאשר אתה שומר שבת, השבת שומרת עליך.

"אחר הצהריים אצל הרב דני, מנהל בית הספר התיכון, לסעודה שלישית. מזון לגוף ובעיקר לנשמה, סיפורים מרגשים על יהדות. רואים שהוא איש חינוך אמיתי, שיודע איך להחזיק קשב ועניין.

"הילדים מתבקשים לסכם את החוויה: 'היה לי מאוד כיף', 'נחשפתי לעולם ולתרבות שאני לא מכיר'.
והחוויה הכי עוצמתית מבחינתי: 24 שעות בלי טלפון נייד ובלי פייסבוק. ניקוי רעלים אמיתי. הרגשתי חופשיה ובמנוחה אמיתית. מקווה שאני אצליח לאמץ לעצמי את ההרגל הזה.

"מקווה גם שאנחנו נזכה לארח אותם אצלנו לביקור גומלין.

"זה סופשבוע שבא לי בדיוק בזמן אחרי שבוע קשה מאוד. הוא הכניס בי תקווה אמיתית ואופטימיות שבסוף יהיה פה טוב ושנעבור את המשבר בהצלחה כי זאת לא קלישאה ואנחנו באמת אחים. מקווה שנשכיל להתאחד ולא ניתן לקצוות לגרור אותנו למלחמות מיותרות. השגנו כל כך הרבה ב-75 שנים ואני מקווה שנצליח לצאת מהמשבר מחוזקים ומאוחדים, כי הרוב פה טוב, והטוב ינצח".

שבת שלום, כוכי. אלה לא קלישאות, מה שכתבת. זה אומץ לדבר ככה היום.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".