תנו להם לחלום. עזרו להם לצייר חלומות על עתיד יפה יותר ותנו להם כוחות להתמודד

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי ילד של חלומות. מגיל צעיר מאוד נאחזתי בהם ושאבתי מהם כח להמשיך להתמודד, להמשיך לנסות, להתגבר על האתגרים שהיו - והיו בשפע...

אמא עליה השלום עודדה אותי תמיד לטוות חלומות. חלומות בהם אני מצליח להתגבר על הקשיים הפיזיים, מגשים את יכולותי ומגיע להישגים מרשימים במיוחד, הישגים שידעתי בעליל שרק בחלומות יש לי אפשרות להגיע אליהם.

* * *

כילד, סבלתי מאוד מלשונות רעות של אנשים. מכל אותם זיכרונות צורבי לב זכורות לי בעיקר השנים בהן הייתי מאושפז במעון "סן סימון". ילד קטן ומשותק, ללא יכולת דיבור, רחוק מאוד מהבית ומהמשפחה. ילד בודד, עצוב ומתגעגע. ילד שמקנא בכל לבו בחבריו לחדר ולמעון, להם היו סבים וסבתות ושאר קרובי משפחה שבאו לבקרם, להם היו אורחים שהביאו ממתקים ומתנות, להם היו אחים ואחיות קטנים שבאו לצייר להם ציורים ולהראות להם את החוכמות החדשות, להם היה הכל! ולי... לי היה רק ביקור קצר מאוד פעם בשבוע. נכון, כבר בתור ילד ידעתי שאמא מגיעה לכל ביקור כזה במסירות נפש שאי אפשר לתאר, ובמסע תלאות שאורך תשע שעות, אבל הידיעה, מוצקה ככל שתהיה, אינה ממלאה את השבוע השמם של ילד בן חמש...

וכאילו לא די לי בכאב של עצמי, באותם ימים ולילות ארוכים-ארוכים בהם הייתי בודד, הייתי נפגע גם פעם אחר פעם מדיבוריהם של האנשים. חלק (קטן מן הסתם) של האורחים במעון התייחסו לא פעם לעובדה שאני תמיד נמצא לבד, ו"הניחו" בקול רם שמן הסתם אני יתום או ילד שהוריו לא רוצים בו וכו'. קשה לתאר עד כמה פצעו משפטים אלו את לבי, אבל אני יכול להעיד ולומר שהם היו קשים יותר מכל ייסורי הגוף והנפש האחרים איתם התמודדתי באותן השנים!

* * *

זכורני שבהיותי בן עשר בערך שאלה אותי אמא: "אהר'לה, מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?", ואני עניתי לה: "ללמד את האנשים עד כמה עליהם להיזהר עם הלשון. להסביר להם כמה הלשון עלולה לפגוע ולפצוע, איך היא יכולה לקבור ילדים מתחת לשמיכות לתקופות ארוכות עד אין קץ ואילו שמות היא יכול לחולל בנפשם, ומצד שני, אני רוצה שהם ידעו כמה כוח יש ללשון הזאת אם משתמשים בה באופן נכון. עד כמה היא יכולה לבנות עולמות, לבנות אנשים ולתת להם כוחות, כמו הלשון שלך, אמא". אמא הביטה בי בחיוך ואמרה: "אני בטוחה שתוכל לעשות את זה אהר'לה, אין שום מניעה". רק תחשבו על התמונה; שוכב לו ילד קטן ועדיין חצי משותק במיטה, ואימו אומרת לו שכשיגדל לא תהיה לו שום מניעה להיות מרצה וללמד אנשים על הכוח שיש להם בלשון. פשוט אין שום מניעה...

אבל אמא עודדה אותי לחלום. לחלום ולא להרפות. לחלום ולהאמין שהחלום שלי יכול גם להתגשם.

והוא באמת התגשם. זכיתי להקים את "מפעל החפץ חיים העולמי" שעושה גדולות ונצורות בעניין זה בדיוק; מחד הוא מפיץ בכל מיני אמצעים וצורות את עניין שמירת הלשון, ומאידך עוסק רבות בס"ד במצוות שבין אדם לחברו.

* * *

כמה שנים מאוחר יותר, כאשר לא הצלחתי לסיים את ברכות התורה של העלייה לתורה שלי, וקבל עם ואולם ברחתי מבית הכנסת והתחבאתי בביתן השירותים בחצר בית הכנסת עד לאחר שכל המתפללים הלכו לביתם בתום התפילה, התחזק החלום שלי ללמד את האנשים על כוחה ההרסני, ומאידך – הבונה, של הלשון. אבל אז התווסף לו פן חדש. חלמתי שכשאגדל אעבור מעיר לעיר ובכל מקום אליו אגיע אעשה כינוסים לילדים ואסביר להם עד כמה פוגע בילד כשבזים לחולשה שלו ולועגים למחלה שלו או לכל קושי אחר שהוא סובל ממנו. חלמתי שההסברים שלי ייכנסו לילדים כל כך עמוק ללב שהם יבינו עד כמה מילים רעות עלולות לפגוע באישיות של ילד ובנפשו.

חלמתי והגשמתי. נכון, אני לא עובר מעיר לעיר ולא מכנס סביבי את הילדים, אבל מצאתי דרך אחרת לדבר איתם על הנושא, ובעיני היא לא פחות יעילה - ספרי קומיקס. סדרת "אהר'לה"שאני כותב עבור ילדים, מסבירה בדיוק את הדברים הללו. היא זו המגשימה באופן מופלא את חלום הילדות הזה!

הייתי רוצה כל כך שאמא, שתמיד האמינה כל כך ביכולתי להגשים את חלומותי, תראה את פירות אמונתה. אמנם אמא אינה עוד איתנו. אבל האמונה שלה ממשיכה ללוות אותי כי אמונה של הורים בילדים הולכת איתם הלאה, לכל החיים. אז אני רוצה לנצל את הטור הזה ולפנות אליכם,הורים יקרים, בבקשה: למען ילדיכם, עודדו את החלומות שלהם, עזרו להם לצייר חלומות על עתיד יפה יותר ותנו להם כוחות להתמודד.