דרך חור הגרוש: יש קשיים, יש התמודדויות. אבל יש לי אוהבים בארץ הזאת

הדמעות מסמאות את עיני, ואני בקושי מוצאת את הדרך. זה מסוכן, אני יודעת... אבל אני לא מוצאת דרך אחרת עכשיו. אני נוסעת ובוכה, בוכה ונוסעת...

מה יהיה אתי? מה? הלנצח תשכחני?

שנים... שנים... ניסיתי בכל כוחי לשמור ולשמר. לא התפנקתי, לא התלוננתי, נשכתי שפתיים בגבורה ומשכתי את העגלה הכבדה מנשוא לבדי, נושאת בנטל האחריות באופן בלעדי ומוחלט. עד שכרעתי תחתי ולא יכולתי עוד. העגלה עצרה מהתגלגל, והנוסעים הורדו ממנה בעל כורחם ונאלצו להסכין עם המציאות החדשה אליה נקלעו.

סדרי עולם השתנו, הוויות התפרקו והורכבו מחדש, ועם כל ההקלה, ההשלמה והשלווה, לפעמים, זה עדיין קשה מנשוא. איני מביטה לאחור... ה' ישמור... רק שואלת, לשם מה? ועד מתי? התאמצתי כל כך, ירקתי דם ועוד נגזר עלי ללקות פעמיים? גם להשקיע עד כלות ולא לקצור פירות, וגם לשאת כעת בתואר של כבוד, על כל המשתמע?

אני נוסעת ובוכה... בוכה את בדידותי, את כמיהותי, את אכזבתי מדמויות אנושיות שהתגלו בחוסר אנושיותן, את חסרוני, את המשברים והגלים שעלי עברו ועודם...

מטפסת מירונה, לר' שמעון, ולא רואה כמעט את הדרך. משפחה נפלאה נתן לי אלוקים, ובכל זאת, האינטנסיביות והשהייה בצפיפות עם כולם ביחד, פה, בצפון הרחוק, במתחם הצימרים שהורי שכרו עבורנו, גורמת לי כעת "לאבד קצת את הצפון" ואת נחת הרוח. ברגע קטון עזבתי את כולם, ואני בדרכי לר' שמעון, שבוודאי מחכה לי כבר בקוצר רוח, תוהה מדוע עיני עיני יורדה מים. אני מגיעה בנס לציון, נכנסת להיכל הקבר ומתחילה לשפוך את מרורי, את יגוני.

שקועה כל כולי, ולא מרגישה בזמן הזולג לו. היקום עומד מלכת. רק אלוקים, הצדיק ואנוכי. אט-אט נרגעת לה נפשי הסוערה והמועקה מתחילה להתנדף, לחלחל החוצה ולפנות מקום לתקווה, לייחול, לתפילה.

אני מסיימת, נוחתת אלי מציאות, מתנערת ופוסעת בצעדים מאוששים לעבר החניון, כשלפתע מבחינה בדמות מוכרת ואהובה הפוסעת לעברי. אוי... זה אבא שלי. אבי היקר והטוב. "אבא, מה אתה עושה פה?", אני קוראת בהפתעה דאוגה. "דאגתי לך", משיב אבא, "אמרו לי שנסעת לר' שמעון ובאתי לראות מה קורה אתך, לראות שאת בסדר...". מילותיו גוועות, מבטו רחום ומשתתף ואני, גרוני נחנק שוב. לא מעזה לפצות פה, כי ההצפה הבאה כבר בדרך... לא עונה, כדי שלא תחמוקנה להן דמעות סוררות. לא רוצה לצער את אבא שלי, הצדיק. הוא יצטער כשיראה אותי בדמעותי, ולא ידע שאלו דמעות אחרות, מטהרות. "אני בסדר, אבא, מרגישה כעת טוב יותר... אני מצטערת שטרחת ובאת עד לכאן, אבל... תודה. אני מעריכה כל כך". ממהרת להסב את פני, לא רוצה שיראה בבכיי. אבא מחבק אותי ונכנס להתפלל אף הוא, מבקש ממני לעשות את דרכי חזרה במשנה זהירות.

אני נוסעת ובוכה. בוכה ונוסעת. נדמה כי מעיין דמעותי לא ייבש לעולם. אבל, כעת, הבכי אחר. הוא מתוק ומנחם. אני מרגישה איך בדמי נמסך כוח מחודש. המחווה של אבי נגעה בנימי נפשי ופרטה עליהם ניגון של אהבה. יש קשיים, יש התמודדויות, יש עוולות ויש דאגות, אבל יש לי אוהבים בארץ הזאת. אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה? בשעת הדחק, כשהנפש נדחקת ונמעכת לה, היא זקוקה לתמיכה של דמות משמעותית כדי לחבוש ולאחות, להגן ולהזרים כוחות. באר מים חיים בלב מדבר צחיח. אני נוסעת, בוכה ונוסעת, ומוצאת שוב את הדרך לשוב הביתה.