עדות מטלטלת ומסעירה מבית דין של מעלה: "במתח רב הוא הביט במתחולל לנגד עיניו"

שני ידידים טובים חיו בירושלים, אנשי מעש ויראי אלוקים, אותם הכיר ואת סיפורם זה סיפר הרב אליהו רוט זצ"ל. שני הצדיקים היו הרב שמעון קלפוס זצ"ל והרב מרדכי אהרן שיינברגר זצ"ל, דמויות הוד שעבודת השם שלהם נודעה בשערים. הם היו תלמידי חכמים מופלגים שעסקו בתורה בהתמדה ללא הרף, לצד תפילתם המרוממת שנישאה שעות ארוכות בדבקות.

לצד זאת, עסקו השניים גם בחסד, ונהגו לכתת רגליהם פעם בשבוע לקבץ צדקה פרוטה לפרוטה, אותה חילקו לעניי העיר המשוועים לעזרה. כך נהגו השניים במשך שנים רבות, בהקדישם שעות רבות וארוכות למלאכת החסד הטבועה בדמם. הם לא הביטו על ערכם ורוממותם, לא ביקשו כבוד לעצמם, ועסקו בחסד יום אחד בשבוע.

לימים, חלה הרב שמעון קלפוס את חוליו האחרון, ממנו לא קם. כשמצבו החמיר, קרא לידידו הרב שיינברגר ושוחח עמו ביחידות שיחת פרידה ארוכה ונרגשת, במהלכה ביקש הרב שיינברגר בקשה לא שגרתית:
"היינו יחדיו בעולם הזה ידידים קרובים", אמר בדמעות שליש, "ידינו לא משה זה מזה, עסקנו יחדיו במגוון פעולות תפילה, תורה וחסד. מבקש אני ממך בקשה אחת: שבעלותך השמימה ולאחר שייפסק דינך בבית דין של מעלה, שתבוא אלי ותעדכן אותי מה נעשה בדינך, שתספר לי כיצד התגלגלו הדברים".

אכן, בקשה לא שגרתית, שאפשר לשמוע רק בין שני צדיקים של ממש. הרב שמעון, קודם שנפרד מידידו, הבטיח כי באם יתאפשר לו, יקיים את הבקשה במלואה ויבוא לספר מהנעשה בבית דין של מעלה.

ימים עברו והרב שמעון הסתלק לבית עולמו, מותיר אחריו משפחה שבורה ורצוצה, את תושבי ירושלים המבכים את לכתו, וידיד קרוב ואהוב – הרב שיינברגר, שהצטער צער רב. לצד הצער הגדול, המתין וציפה הרב שיינברגר בדריכות לקיום ההבטחה, וייחל לפגוש את ידידו שיבוא לספר מהנעשה בעולמות של מעלה.

ואכן, כמה חודשים אחר כך, התגלה לרב שמעון לרב אליהו רוט זצ"ל בחלום הלילה, ואחר כך גם לידידו הרב שיינברגר זצ"ל. באופן מפעים, סיפרו שניהם את הדברים בעדות אישית תואמת, עדות מטלטלת ומסעירה מבית דין של מעלה:

הרב שמעון סיפר בראשית דבריו, כי לא ניתנה לו הרשות לספר ולחשוף אלא טפח מהנעשה בשמי מעל, ועל רוב הדברים כבר אמר הכתוב 'כבוד אלוקים הסתר דבר'. עם זאת, התייחס לשאלה שנשאל לגבי מה נעשה בדינו, ותיאר מהנעשה בבית דין של מעלה:
מיליוני מלאכים נקבצו ובאו לדיון בעניינו של הרב שמעון, נושאים בכנפיהם צרורות של זכויות. שעות לימוד תורה ארוכות ומייגעות, זכויות של מצוות רבות, תפילות ארוכות ונלהבות. הכול עלה אל שולחן הדיינים. הדיינים בחנו ובדקו, החלו לחשב חשבונו של עולם האמת. במתח רב ובציפייה דרוכה הביט הרב שמעון במתחולל לנגד עיניו, מצפה שהזכויות הללו יעניקו לו את כרטיס הכניסה הנכסף לגן עדן. אך בית הדין דן ארוכות, בחן את כל הזכויות הללו, ועדיין – הדיינים לא קבעו דבר. כנראה, אין די בזכויות עד עתה.

כמה נורא יום הדין הגדול! שבו והגיעו המוני מלאכים, צרורות של תפילות, תיקוני חצות, מצוות רבות שקיים הרב שמעון במסירות ובהקפדה. כל אלו עשו רושם רב בשמים והדיינים התייחסו אליהם בכובד ראש, אך עדיין, למרבה החרדה, הרב שמעון עומד ומביט כיצד הדיינים קובעים פה אחד: "זה עדיין לא מספיק!".

לא ייאמן, אחד מצדיקי ירושלים, שעבודת התפילה שלו היתה לשם דבר, שתפילתו נישאה שעות ארוכות, שכל קריאת שמע שלו ארכה שעות, ושעות לימודו, התמדתו העצומה, מצוותיו הרבות ומידותיו התרומיות – עדיין לא הספיקו, עדיין לא נחרץ גורלו לגן עדן. ועודו עומד וחרד, מתוח ודואג, מי יודע מה ייפסק לבסוף ומה יוכרע לגביו.

ואז, הגיעו משלחות של מלאכים, והעלו על השולחן את היום השבועי בו כיתת רגליו למען עניי ירושלים. סיפרו כיצד התמסר לעשיית חסד, וזכויות החסד הם שהכריעו את גורלו: "זכאי בדינו, ישר לגן עדן!', הכריז הכרוז, והרב שמעון, בבת שחוק על שפתיו, בישר זאת לידידיו שנשארו בעולם הזה, למען יידעו הכול ויבינו: כרטיס הכניסה לגן עדן תלוי גם בחסד, תלוי גם בעשייה למען הזולת. בוודאי ש'תלמוד תורה כנגד כולם', אבל כל יהודי חייב לשלב גם חסד, כי חסד הוא חלק ממהותו של יהודי.

מתוך עלון 'ביתר עוז'