פרשת כי תבוא: למה בני ישראל לא קוצרים את כל התבואה מהשדה?

בפרשתנו מובאת פרשת "וידוי מעשרות". וידוי מעשרות הוא נוסח הנאמר בערב פסח, בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שנות השמיטה. בניגוד למשמעותו הרגילה של המונח "וידוי", הווידוי כאן אינו הודאה על חטאים אלא להיפך: הכרזה על עשיית מעשה טוב. בווידוי המעשרות, בעל השדה מכריז שהוא קיים את כל המצוות התלויות בשדה כדוגמת תרומות ומעשרות, מתנות עניים וכדומה. כך אומר בעל השדה: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל השם אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כ"ו, י"ג-ט"ו).

(בזמן הזה, אין אומרים "וידוי מעשרות", מפני שבית המקדש חרב ואיננו יכולים לאכול פירות "מעשר שני" בטהרה בירושלים כמצוות התורה. יש נוהגים לעשות זכר למצווה, וקוראים מהתורה את כל הפרשיה שפסוקי הווידוי נזכרים בה)

ישנו קשר מהותי בין קיום המצוות התלויות בשדה, לברכות ולקללות המופיעות בפרשה. מהו?

בפרשת אמור, מצווה התורה על מצוות פאה, כחלק ממתנות העניים שבעל השדה מחויב לתת. על בעל השדה להשאיר בצד השדה קצת תבואה, נאסר עליו לקצור אותה והיא מיועדת לעניים. מיד לאחר מצוות פאה, מזכירה התורה את פרשת ראש השנה: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי השם אֱלֹהֵיכֶם. וַיְדַבֵּר השם אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, כ"ב-כ"ד).

מה פשר הסמיכות בין מצוות פאה לראש השנה?

המדרש נותן את התשובה.

הנביא ירמיהו מנבא: "כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ (ירמיהו ל', י"א). המדרש כותב על פסוק זה: "אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן – "אעשה כלה", "ואותך לא אעשה כלה" - אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם, כמה דאת אמר (ככתוב): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ", "לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה". "וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט", מייסרך ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך מעוונותיך לעתיד לבוא, אימתי? "בחודש השביעי" (ויקרא רבה, כ"ט, ב').

במדרש מבואר שעמי העולם, שמכלים את שדותיהם וקוצרים את השדה עד תומה בלי לתת כלום לעניים, הם כלים מן העולם. לעומתם - בני ישראל, אינם מכלים את שדותיהם והם משאירים פאה בקצה השדה, ובמידה כנגד מידה הם אינם כלים. כן יש ייסורים, כן יש צרות, אולם הקללות שבאות על עם ישראל אין תפקידם לכלות אותו חלילה, אלא לזכך אותו.

יש בדברים הללו עומק גדול. העולם הוא "התבואה" של הקדוש ברוך הוא, וישראל נקראים ראשית התבואה - "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל להשם רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב', ג').

מדוע ישראל אינם מכלים את שדותיהם? משום שבכל שדה יש נקודה אלוקית שלא שייכת לאדם. חלק מהשדה שייך לריבונו של עולם ואסור לאדם לקצור אותו, והקדוש ברוך הוא בחר לתת את חלקו לעניים. גם "ראשית" השדה איננה שלנו, ואין לאכול מהתבואה מבלי לתת קודם כל לכהן המייצג את הרוחניות והקדושה. גם הראשית וגם האחרית שייכים להשם. הכל כמובן שייך להשם, אולם אנו נותנים לכך ביטוי מעשי בראשית ובאחרית של התבואה.

אנו לא קוצרים את השדה עד הסוף – כי אנו שייכים לאינסוף. לכל האומות יש תפקיד מוגדר. כל אומה מתחילה את חייה בנקודה במהלך ההיסטוריה וכשהיא מסיימת את תפקידה – היא נעלמת מן העולם, ויוכיחו זאת כל האימפריות שקמו וקרסו (כדוגמת מצרים העתיקה, אשור, בבל, פרס, יוון ורומא).

גם היום ניתן לראות כיצד אומות העולם "מכלים את שדותיהם". אירופה, כדוגמה, הולכת ונעלמת. הגבולות מיטשטשים, הילודה יורדת והם הולכים וכלים. לרבים ממנהיגי אירופה אין ילדים. ההתחדשות מאבדת את העולם הישן ולכן אין לה קיום. כל דור מתחיל מחדש – ונגמר. כל אומה מכלה את שדותיה ואת תפקידה, והיא כלה מן העולם. אם אין תפקיד נצחי ואין אמונה בעתיד – לשם מה להביא ילדים לעולם?

עם ישראל מתחדש כשהוא קשור אל הישן – מבריאת העולם ואל העתיד הנצחי. רק ישראל מונים את השנים לבריאת העולם – משום שאנו התחלנו בבריאה, ואנו צועדים בה עד שיגיע העולם לייעודו. אנחנו יודעים שיש לעולם ראשית ואחרית אלוקית. אחוז הילודה אצל היהודים גבוה יותר ביחס לשאר המדינות, ובפרט אצל היהודים המאמינים בהשם ובתורתו. אנו קשורים אל העבר ומאמינים בעתיד. ההתחדשות איננה מכלה אותנו אלא מוסיפה לנו קומה חדשה.

אנו רואים את התקיימות דברי המדרש – אומות העולם הולכות ומתכלות. מדינות מתפוררות, במזרח התיכון ובאירופה. ובישראל – "לא אעשה כלה", הולכים וצומחים ופורחים.

התובנה הנסתרת מאחרי ההוראות האלה מכילה את יסוד היסודות, יש ראשון ויש אחרון והוא הקדוש ברוך הוא, כדברי הכתוב: "כֹּה אָמַר השם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ השם צְבָאוֹת, אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" (ישעיהו מ"ד, ו').

אדם בא לעולם, ומצא בו את הבורא שהקדים אותו. אדם עוזב את העולם, ויודע כי השם נשאר להשגיח על הקיים. האמונה הזו מקבלת ביטוי מעשי בראשית ובאחרית שדה התבואה.