מיומנה של טלפנית: תנו לי רק עוד רגע אחד!

הגוסס ניסה לומר משהו לסובבים אותו, אך שיעול עמוק טלטל אותו. שיעול ללא קול. הוא שכב על ערש דווי, וניסה ללא הרף לומר משפט. שפתיו מלמלו, אך קולו לא נשמע. משפחתו האוהבת התייסרה בניחושים, וכל אחד ניסה לשאול אם התכוון לזה או לבקשה אחרת. הוא נענע בראשו לשלילה למול פניהם המתוסכלות של יקיריו. באותם רגעים אחרונים היו מוכנים לתת הרבה כדי להניח את דעתו של אביהם.

לא ארכו הרגעים עד שהשיב את נשמתו לבוראו, כשהוא לוקח עמו את בקשתו שלא נשמעה מעולם. הוא נסק לעולמו ורוחו הגיע למעלה למקום נטול זמן מקום וחומר. את בקשתו האחרונה נשא עמו, אבל הפעם זה צרב לו וייסר אותו בכאב שלא הכיר. אילו התאפשר לו להשמיע רק משפט אחד קריטי מעין כמוהו. אילו יכול היה להספיק לומר היכן הכסף ששמר לרווחת משפחתו. הצלה של הון עתק שהוסתר במקום סתר. אילו יכול היה לרמוז, כדי שיבינו. בעוד רוחו מרחפת כלפי מעלה ניסה לצעוק, לבקש, להתחנן רק לעוד דקה אחת של חיים. רגע אחד של חסד. כמה שניות שיכולות היו לשנות כל כך הרבה. בבקשה... לא יעלה על הדעת שפיסת מידע משמעותית כל כך תיעלם רק כי השער ננעל לעולם. בבקשה...

אבל משם אף אחד לא חזר. חייו הגיעו לסיומם המוחלט, והכסף שהשתוקק בכל מאודו לתת ליורשיו יישאר עלום לנצח. כמה נורא הדבר.

חלון הזדמנות שננעל אחריו הוא שיעור עצום לחודש אלול. הוא חייב לחדור לתוך ליבת המוח והלב שמתנמנם מזרימת החיים, מי הרבה ומי מעט. וכעת, על סף השנה היוצאת, הגענו למבחן הגדול של השנה, וכדי להגיע מוכנים חסכו לנו מבחן פתע. מוקצב לנו חודש שלם של חזרה על החומר ופשפוש במעשינו. השאלה היא אם נתקבל לשנה הבאה. לצערנו, לא תמיד זוכים למבחן חוזר. המעשה הנ"ל מבהיר לנו שחלון הזדמנויות שישנו על כל צעד ושעל, יכול להינעל. אותו נפטר לא קיבל הזדמנות אבל אילו ניתן לו לחזור, הוא לא היה מעלה על דעתו שיש פה עולם מלא של זכויות, והחיים שעדיין מתהלכים על הארץ לא ימהרו, במינימום של מאמץ, לאסוף אין ספור של זכויות. מעשים, חסדים, מילים טובות, התחזקות. מחשבות טובות. ולו רק עוד משפט אחד שיכול להטות את הכף. ולו רק להקדיש דקות מספר לחייך למישהו נזקק. כי מה שאנו קונים בפרוטות ובכלום מאמץ, יכול להיות משמעותי כל כך, שרק מי שנסגרים לו החלונות וההזדמנויות יוכל להבין.

אותו אחד שלא זכה השתוקק רק לעוד כמה שניות בודדות להציל את העולם הזה של משפחתו, ולנו עדיין יש ים של שניות יקרות להציל שני עולמות, הזה והבא. את ההחמצה הקריטית הנ"ל ייקח כל אחד אל לבו הלאה, ובפרט עכשיו, במעט הימים שנשארו למשפט. לא נחכה למחר, יש אשראי היום לכאן ולעכשיו. ימי החסד האלה, כמו בכל שנה ושנה, זו זכות עצומה למבינים שלא לעולם חוסן.

3 נקודות לתשומת לב

שמעתי מהרב יוסף מזרחי, מגדולי המחזירים בתשובה בדורנו, שהדגיש את זיכוי הרבים שלא ניתן לתיאור על ידי לחיצה על מקש. ממש כמו מדע בדיוני. מזעזע לחשוב מה עצלות מחשבה יכולה לגרום. הוא דיבר על מתחזקים שיש להם פייסבוק, ווטסאפ, אינסטגרם ועוד, שיש להם שעות צפייה רבות של שיעורי תורה והרצאות. הרבה מהם לא זוכרים שזכות גדולה ובלתי נתפסת נמצאת בלחיצת מקש. פשוט לעשות שיתוף בלחיצה אצבע קטנה. לשתף עוד אלפים במה שהם שמעו והתחזקו. הוא הוסיף שמבחינתו זה גובל בפשע. היתה לך הזדמנות לזכות אלפים בלחיצה אחת, ואתה ויתרת? כי התעצלת, כי מה כבר זה יעשה, כי אולי לא נעים לך להיחשב כ"מיסיונר"? רק הדוגמה הזו עלולה להחריד אותנו אילו היינו מגיעים למקום שכבר לא יתנו לנו את השנייה לתקן. זה לוקח שניות. ובאותן שניות אתה קונה הרבה עולמות מלבד העולם שלך.

לא לכולם יש הרוגע הנפשי לעשות מאזן מסודר איך להתקדם בעבודת ה'. יש כאלה שסדר וארגון הם לא הצד החזק שלהם. אז כדאי להתחיל עם קבלה הכי הכי פשוטה, שניתנת להתקדם אתה. לגבי רוב המצוות והתפילות כדאי לאמץ את המשל "מוכרת התפוחים בשוק". רוכלת מכרה תפוחים בשוק. לפתע נשמט שק התפוחים על המדרכה, ותפוחיה החלו להתגלגל לכל הכיוונים. הקונים הרבים שהתהלכו, החלו לקחת ולהכניס לסלם. הרוכלת החלה לצווח. "גונבים לי את התפוחים! עזרו לי!". ניגש אליה אדם פיקח ואמר "אל תהיי טיפשה. אם חוטפים – אז תחטפי גם את, כי רק כך תצליחי להציל לפחות חלק מהם. אם תמשיכי לצעוק, תישארי בלא כלום". והנמשל מובן. היצר הרע חוטף לנו את הזכויות כדי שלא יישאר לנו כלום. אלה שזורמים עם המאורעות ולא עוצרים להבין את מזימה היצר יישארו בלא כלום ובלי התקדמות רוחנית. הפיקחים יותר יחטפו מה שאפשר. אם עמדנו לתפילת שמונה עשר וריחפנו, לפחות כשאנו מתאפסים אז לחטוף את הרגע ולכוון כמה שאפשר במה שנישאר. אם שכחנו לכוון בברכת המזון, אז לתפוס בשתי ידיים את סוף הברכה ולכוון. אם שכחנו כמו תמיד להתייחס לאדם נזקק, אז ברגע הממוקד הבא, לתפוס את זנב ההזדמנות ולא לוותר אפילו על מצווה אחת בכוונה שנשארה לאותו יום.

ועוד סוד קטן. אם חשבנו שלא נצליח לעמוד במשימה, כי אנו כבר מכירים בחולשתנו ובחוסר הצלחתנו, או בהתמדה הנחשלת שלנו להתגבר על האריה הזה – אז הגיע הזמן לדעת שהקושי הכבד לפנינו הוא רק דמיון (מניסיונם של הרבה שהחליטו להתגבר). ברגע שנעשה את המאמץ הראשון – האריה יתגלה כאריה של נייר. הקב"ה כעת בשדה. האם הוא ייתן לאריות להתגבר עלינו?

כמה מאושרים אנו שהכול עדיין פתוח, ובכול פינה אוצר ענק של זכויות, ומתחת לרגלינו אין ספור של מצוות המצפות שנאסוף אותן. ישנם שמקבלים כל שנה צ'אנס נוסף לשיפור. יש אחרים שהתרגלו למתנות האלה ולא יורדים לעומק העניין, וחבל. ישנם כאלה שכבר מסומנים באדום, כי להם זו תהיה, חלילה, הזדמנות אחרונה.

והלוואי ואני הקטנה אזכה להתחזק במשהו, כי מה שנכתב כאן הוא קודם כל לעצמי.

 "אבינו מלכינו....החזירנו בתשובה שלמה לפניך...".