למה אנחנו לא אומרים לאחרים מה אנחנו צריכים?

לפעמים אפשר לראות אדם שבמנגנון שלו "מחלקת ההזמנות" אינה מתפקדת כראוי, ואולי אף סגורה. תפקידה של מחלקת ההזמנות הוא להוציא הזמנה ברורה בהתאם לצרכים ולרצונות שמתעוררים אצל האדם. כלומר, אותו אדם מתקשה לספר על הרצונות והצרכים שלו, ומצפה שהסביבה תראה מה הוא צריך ורוצה, ותבין לבד מה הוא מעוניין "להזמין".

ציפייה זו מובילה בדרך כלל לאכזבה ותסכול, שהרי העולם החיצוני לא תמיד יכול להבין ולזהות מהם הצרכים שמתעוררים בנו.

מהיכן נובע הקושי לספר על הצרכים שלנו? מדוע אנו מתקשים להוציא הזמנה ברורה שמתארת את הצרכים והרצונות שלנו? ניתן להתבונן בכמה סיבות אשר מהוות סוג של חסם בביטוי הצורך הפנימי.

סיבה ראשונה: ראיית הצורך כלא לגיטימי – אחת הסיבות לקושי היא שהצורך שעולה בתוכנו נתפס בעולמנו הפנימי כלא לגיטימי. לדוגמה: "מה, אני אגיד שאני רוצה שיחגגו לי יום הולדת? זה צורך ילדותי… איזו מחשבה מטופשת עלתה לי, מה זה השטויות האלה? מה, אני ילד קטן?"

סביר להניח שאלו הם קולות מהעבר הקשורים לדמויות המשמעותיות שגידלו אותנו. קולות אלו, המבטאים ביקורת, שיפוטיות וביטול, מופנמים בעולם הפנימי ומנהלים את אותו אדם בוגר ללא ידיעתו. בדוגמה זו אפשר לראות את שני הקולות הפנימיים: קול אחד מספר ומצביע על הצורך (המהות), ואילו הקול השני מבקר ושופט את הצורך, ובסופו של דבר מתגבר על הקול הראשון ומבטל אותו. מודעות לקיומם של שני הקולות מאפשרת להעניק כוח ומקום לקול שמבטא את הצורך.

סיבה שנייה: קושי להתמודד עם עימות – הרצון לשמור שהכול יהיה בסדר, רגוע ושקט ולהימנע מאי הסכמה שיכולה להוביל לעימות ולתחושת מתח במרחב הביתי.

אנשים אשר חוששים מעימות מפתחים חיישנים רגישים במיוחד לחוסר שביעות רצון של הסביבה מהם. הם קוראים את טון הדיבור, שפת הגוף, הבעות הפנים ומבטי העיניים. כאשר הם מזהים שיכול להיווצר חוסר נוחות אצל הזולת כתוצאה מצורך שיש להם, הם מעדיפים לוותר על עצמם ועל הצורך שלהם. בדרך כלל הם נשארים עם תחושה קשה כלפי עצמם, כלפי רגשותיהם וכלפי הצרכים שלהם. תחושה קשה זו מוקרנת למרחב הזוגי ואפשר לחוש ולקלוט אותה באוויר, גם אם לא נאמרת אף מילה. כאשר הזולת מנסה לברר אם קרה משהו הם נשארים בעמדתם ומשיבים שהכול בסדר. באותו זמן המאזין שומע שהכול לא בסדר, ותחושת הריחוק וחוסר הביטחון נכנסת למרחב. משם הדרך למאבק כוחות ואף להתפרצות היא קצרה.

סיבה שלישית: הרגלים ישנים מתקופת הינקות – לכולנו יש איזה שהוא חלום שבן או בת הזוג שלנו ידעו מה שאנחנו רוצים וצריכים עוד לפני שנאמר זאת מפורשות. חלום זה קשור לתקופה שבה היינו פעוטות – אז אימא או אבא ידעו בדרך כלל לענות על הצרכים שלנו בלי שנדבר יותר מדי. בכי קל הספיק וכבר ההורה ידע אם צריך להחליף חיתול, להאכיל, להשכיב לישון או לקבוע תור אצל הרופא. אולם לא כך הדבר במציאות שלנו כבוגרים, וככל שנקדים להבין זאת כך יקל לנו ונתמודד עם פחות תסכולים, חוסר אונים, אכזבה וכעסים מיותרים.

סיבה רביעית: פחד להיתפס כחלש – יש אנשים שעבורם לומר: "אני צריך" או "אני זקוק" – זוהי חולשה. יחד עם זאת, המהות שלהם עדיין צריכה וזקוקה. במצב זה נוצר קונפליקט פנימי. מצד אחד יש צורך, ומצד שני יש תחושה ש"אם אבקש את מה שאני צריך באופן ישיר איתפס כחלש". הפתרון הלא מוצלח הוא להציג את הצורך כשהוא עטוף בביקורת. לדוגמה: "למה אתה מגיע כל כך מאוחר הביתה?" – אם ננסה לנתח איזה צורך יושב מאחורי משפט זה, אפשר לשער שהוא חסר לה, היא זקוקה לעזרה שלו או אפילו מרגישה לבד ומתגעגעת אליו. במקום כל התחושות החמות והמקרבות שמגיעות מהמהות שלה, יצא השריון שנועד לשמור עליה מלהיראות ולהיתפס בעיני הסביבה כ"חלשה".

חשוב לציין כי סיבות אלה בדרך כלל אינן מודעות, ולעיתים יש צורך בגורם מקצועי כדי להתבונן בחסמים השונים.

כמו כן, כדי להיות ברורים ובהירים לגבי הצרכים והרצונות שלנו לא פעם אנו נדרשים לגייס אומץ רב, שהרי ניתן לראות את הפחדים השונים שיכולים ללוות אותנו בדרך לביטוי הצורך.

לסיכום: כאשר אנו נמנעים מביטוי שלם של הרצונות והצרכים שלנו אנו חוסמים את עצמנו, במרחב הזוגי שבו אנו חיים ובכל קשר עם הזולת. המסר שאנו משדרים הוא שהאחר חלש מדי מכדי להכיל אותי ואת צרכי.

כאשר אנו מצליחים, בסופו של דבר, להביא את הצרכים שלנו לידי ביטוי באופן שלם וברור – אנו מחזקים את עצמנו וחשים ביטחון. כדי להעלות את תחושת הביטחון גם במרחב הזוגי ולהופכו נקי מביקורת, האשמות ושיפוטיות הקשר צריך להיות יציב, קבוע, עם מחויבות ונאמנות לקשר. כל אחד מבני הזוג צריך להיות פנוי בשביל משנהו כשהוא זקוק לו, להיות שותף לחייו, למחשבותיו, לרצונותיו, לרגשותיו, לציפיותיו ולחלומותיו.

אברהם שהרבני הוא יועץ זוגי ומשפחתי, מטפל בהתמכרויות ומרצה בתחום המשפחה, חבר באגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי ויועץ במחלקת שלום בית.