"אני לא יכולה להבטיח שאבריא, אבל אני יכולה להבטיח לשמוח"

שום דבר לא הכין את חיה סופר לדרמה שעומדת להתחולל בימי חייה. גם עתה, אחרי ארבע וחצי שנים שבהן היא עונה להגדרה "חולת סרטן", היא עדיין לא ממש מעכלת את התואר, ולגמרי לא מתנהלת כחולה המתמודדת פיזית וגם נפשית.

חיה, בת 43, מתגוררת כיום בניו יורק, נשואה לשמוליק ואמא לשלוש בנות מקסימות. היא מספרת שפעם שאלה אותה אחת מבנותיה למה כשהיא מציגה את עצמה, היא תמיד מספרת על מחלת הסרטן. "השבתי לה שלצערי אין לי שום דרך אחרת, כי הסרטן השתלט לי על כל תחומי החיים עד שאני מרגישה שאם לא אגיד את זה, אנשים פשוט לא יבינו אותי. כי זהו הדבר הקשה כל כך במחלה הזו, ההשתלטות של הסרטן על כל פעולה ופעולה".

להסתכל למחלה בעיניים

"למעשה, החיים שלי אף פעם לא היו רגילים", פותחת חיה בסיפורה, "תמיד הכרנו את בית החולים מקרוב, כאשר במשך שנים עברנו אשפוזים דווקא עם אחת הבנות שלנו שהייתה חולה ונזקקה להרבה טיפולים רפואיים. אני גם מיילדת במקצועי, כך שהכרתי מקרוב את עולם בית החולים. לפני כארבע וחצי שנים אובחנתי בפעם הראשונה. זה היה בערך חצי שנה אחרי שהבת עברה ניתוח גדול בדרום אפריקה שהצליח ברוך ה'. כשאבחנו אצלי את המחלה חשתי דווקא סוג של הקלה: 'סוף סוף זו אני ולא היא'. באותם ימים הרופאים היו אופטימיים מאוד, וציינו שהעובדה שזיהינו את המחלה בשלב מוקדם מאוד היא נקודת זכות גדולה, אני גם צעירה ויש לי את כל הסיכויים להחלים ולשוב לחיים רגילים. אז נכון, הבנתי שאני עומדת לפני סדרת טיפולים, אבל אני מכירה את בית החולים ולא חוששת מפרוצדורות רפואיות. אולי תופתעי לשמוע, אבל עברנו את תקופת הטיפולים עם המון צחוק ושמחה, כינינו את הסרטן בשמות, דיברנו על כך שצריכים לגרש אותו, כי הוא מפריע. היו הרבה צחוק והומור סביב המחלה".

ובכל זאת, מדובר במחלה קשה... האם לא היו רגעים של קושי?

"אי אפשר להתעלם מהקושי", מסכימה חיה, "ובאותם ימים הוא היה בעיקר גופני. אני אדם חזק מאוד והופתעתי לראות כמה שהמחלה שוברת את הגוף, אבל הטיפול היה מאוד ברור וכך גם היעד והמטרה. הרופאים הסבירו לי מהרגע הראשון שיהיה עליי לעבור כמה וכמה סבבים של טיפול, וידעתי שאחרי שאסיים את הטיפולים אבריא בעזרת ה'. כך באמת היה, עברתי מה שעברתי וניסיתי לחזור לשגרה.  אני זוכרת שבסיומם של הטיפולים שאלתי את הרופאה: 'האם אני יכולה לקרוא לעצמי בריאה?' והיא צחקה ואמרה: 'בסדר, לך אני מרשה'. למרות שמבחינה רפואית מוגדרת 'הבראה' רק כעבור חמש שנים. זה לא היה רק בשביל הפרוטוקול, כי גם במוח שלי הרגשתי בריאה לגמרי, ובעיניי ראיתי את הכל מאחוריי, אלא שהסרטן היה עקשן, וגילו אותו בפעם השנייה כעבור שמונה חודשים".

איך גילית שהמחלה חזרה?

"האמת היא שלמרות שהתסמינים חזרו ולא היה ניתן להתעלם מהם, לא קישרתי את זה לחזרה של המחלה, אולי כי הייתי תמימה, אולי פשוט כי לא רציתי לקשר. המשכתי להגיע לעבודתי במחלקת יולדות מידי יום, עד שהאחראית בעבודה שמה לב והעירה את תשומת ליבי: 'חיה, קרה לך משהו ברגל? למה את צולעת?' ניסיתי להתחמק ולומר שזה סתם נראה כך, אבל בסופו של דבר לא יכולתי עוד להתכחש. הבדיקה נעשתה שוב, ואז כבר התברר שהסרטן חזר בפעם השלישית, והפעם הוא גרורתי. באותו זמן קצב ההתפשטות היה מצומצם מאוד והרופאים האמינו שיש סיכוי להשתלט עליו. הם הסבירו לי שאעבור טיפול ביולוגי שיש סיכוי טוב שיעזור, אך הייתה לי גם אונקולוגית חכמה שאני ממש אסירת תודה לה. היא שאלה אותי: 'חיה, מה החלום הכי גדול שלך?' חשבתי קצת והשבתי לה: 'לקחת את המשפחה, להתנתק מהכל ולטייל בעולם'. האונקולוגית אמרה: 'חיה, זה הזמן לעשות את זה'. היה זה לקראת סופה של הקורונה ובתי הספר עדיין לא חזרו לשגרה רגילה, מה שהיווה עבורנו זמן מושלם ומתאים ביותר לטיול. כך לקחתי את בעלי ושלוש בנותיי וטסנו יחד לטיול של חמישה חודשים ברחבי ארה"ב. זו הייתה חוויה מיוחדת ומגבשת באופן שלא יאומן, וממש נהנינו מכל רגע. אמנם באמצע חזרתי לארץ לבדיקות שבהן זיהו שהסרטן ממשיך להתפתח, אך הרופאה שהבינה שבריאות הנפש חשובה לא פחות מבריאות הגוף, הסכימה להמתין עם הטיפול ואמרה לי: 'תטיילי עוד קצת'. באותו זמן הרגשתי טוב ויכולתי ליהנות באופן מושלם. לאחר מכן חזרנו לארץ, ולא העלינו בדעתנו שחודש וחצי לאחר מכן נטוס שוב לארה"ב, והפעם ממניעים פחות משמחים. התברר שאני זקוקה לתרופה שלא הייתה בארץ, ומכיוון שיש לי אזרחות אמריקאית, הציעו לי לקבל אותה בארה"ב".  

(צילום: shutterstock)

לשמוח בכל מצב

במשך השנתיים האחרונות מתגוררת חיה עם משפחתה בניו יורק, מקבלת את הטיפולים ומשתדלת להתחזק ולראות את הטוב. "קשה להודות על כימו אגרסיבי? אני דווקא לא בטוחה", היא טוענת באופטימיות בלתי מוסברת, "כי בסופו של דבר היא זו שמצילה אותי ועוזרת לי להחזיק מעמד. כשהוטסתי לניו יורק לא היה ברור אפילו אם אשרוד בין שמיים לארץ, ובסופו של דבר הטיפול הזה נתן לי עוד 20 חודשי חיים, אז איך אפשר להתלונן?"

חיה אינה משלה את עצמה, אלא מתכוונת באמת ובתמים לכל מילה. "כשאת נמצאת בכזה מצב מתנפצים לך הרבה חלומות, תקוות ורצונות, והדבר היחיד שנשאר לך הוא החשיבה הטובה והחיובית. למדתי במשך תקופת המחלה שחשיבה חיובית יוצרת מציאות חיובית, ומכיוון שתמיד הייתי אדם אופטימי ומאמין, טבעי מבחינתי שאני ממשיכה לראות את הטוב גם במצבים שבהם קשה לי יותר".

אבל זה נשמע ממש בלתי אפשרי... מאיפה הכוח?

חיה מצליחה להפתיע: "אני חושבת שזה מגיע דווקא בגלל המצב הרפואי שלי. בעקבות הטיפול התרופתי שאני מקבלת אני מוצאת את עצמי לעתים קרובות 'זרוקה' במיטה, בלי כוחות ואנרגיה, כך שיש לי הרבה הזדמנויות לנהל שיח עם עצמי. ככל שאני מרבה לחשוב, כך אני מגיעה למסקנה שההסתכלות האופטימית תלויה רק בי ולא באף אדם אחר.  הרי לשנות את הפרוגנוזה ואת המצב הרפואי שלי אני לא יכולה, אבל אני יכולה בהחלט לחיות את ההווה שלי ולשמוח בו. זה בדיוק מה שלמדתי לעשות. לימדתי את עצמי להיות שמחה בהווה, לחיות כל יום בפני עצמו ולא את מה שיהיה בעתיד. מבחינתי כיום אין שום עתיד, כי ממילא אין לי שום שליטה עליו, ואין שום תועלת במחשבה על כך. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שיש לי אפשרות לשמוח כעת, ברגע זה, בנתונים שיש לי. אני יכולה להשמיע מוזיקה שמשמחת אותי, לצחוק עם הבנות שלי, לקרוא ספרים שאני אוהבת וגם לדאוג לכך שהאווירה מסביב תהיה נעימה. כשאני מצליחה לעשות את זה אני ממש מאושרת, בפרט שאני רואה שכולם סביבי שמחים גם כן, כי שמחה היא דבר מידבק".

(צילום: shutterstock)

ובכנות, זוהי שמחה אמיתית?

חיה אינה חושבת הרבה לפני שהיא משיבה: "כן, זו שמחה אמיתית לגמרי", ויש לה לכך גם תובנה מעניינת: "מקובל להשתמש במטבע הלשון 'לבחור להיות בשמחה', ואני חושבת שהמילה 'לבחור' ממחישה לנו את התפקיד שלנו באופן מאוד מדויק. כי הרגע שבו תוכל לשמוח באמת הוא רק כאשר תהיה לך הכרה אמיתית עם כל הרגשות שקיימים בך. רק אדם שנותן מקום גם לעצב שלו, גם לפחד וגם לחוסר האונים, כשהוא חש את כל מניפת הרגשות ולא מתעלם מהם, הוא זה שיכול לעשות את הבחירה האמיתית של 'להיות בשמחה'. לעומת זאת, אדם שמחליט סתם כך לשמוח ומתעלם מהרגשות האחרים שלו, אינו עושה זאת מתוך בחירה אמיתית. לכן אני יכולה לומר בלב שלם שהשמחה שלי היא הכי אמיתית שיש, כי אני בוחרת יום-יום לשמוח. אני כל כך שמחה ומודה לה' על כך, כי ברור לי שזה לא דבר מובן מאליו".

בידיים של אבא

השיחה עם חיה היא כנה ומרתקת, ובדיוק כמו שהיא מסתכלת למחלה בעיניים, כך היא גם מדברת על נושאים נוספים הקשורים אליה, כמו למשל נושא האמונה.

"מאז שהייתי ילדה ובמשך כל השנים התרגלתי להתנהלות של 'תן וקח' מול בורא עולם", היא מסבירה, "תמיד לימדו אותי שכאשר עושים מצוות ומקיימים את התורה, אז מקבלים על כך שכר, כפי שכתוב 'עשר כדי שתתעשר' או 'כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך', וכן על זו הדרך. פתאום גיליתי את עצמי במערכת יחסים שונה מול הקב"ה, כי השיטה הישנה כבר לא עובדת אצלי, ולמרות שאני מנסה כל כך להתחזק במצוות ולעשות את מה שמוטל עליי, המצב הרפואי ממשיך להתדרדר. באותו רגע הבנתי שיש לי שתי דרכים: אני יכולה להחליט שבמצב כזה אני שוברת את כל הכלים ופורשת, והאפשרות השנייה היא להבין שהקב"ה מתנהל איתי באופן הרבה יותר עמוק, ודווקא מתוך מצבי כיום אני צריכה ללמוד לראות אותו. לקח לי זמן להפנים את הדברים, אבל כיום האמונה שלי הרבה יותר עמוקה ומושלמת, היא מגיעה מתוך מקום של 'השלך על ה' יהבך'. אני פשוט מאמינה ויודעת שהכל בידיים שלו, ומשכך אני מאמינה שהוא עושה לי את הכי טוב עבורי, גם אם קשה להבין מדוע ולמה. כשאני מרגישה כך אז הרבה יותר קל לי לשמוח, כי אני לא באה בתלונות, אלא רק מרימה ידיים לשמיים, מודה על הכל, ומשתדלת להשרות סביבי מצב רוח טוב ונעים. אני מאמינה שהשמחה היא הנס הגדול שלי והיא זו שעוזרת לי להחזיק מעמד. אני לא רואה את עצמי מתמודדת באף דרך אחרת".

השאיפה: לחזק ולהתחזק

בימים אלו שבהם עומדים כולנו ערב יום הדין, מציינת חיה כי עבורה כל השנה היא יום דין. "גזר הדין מרחף מולי כל היום, ומידי כמה חודשים הוא צץ ועולה באופן בוטה ומוחשי, כשנערכות בדיקות המצביעות על מצבי המדויק", היא מסבירה. "האמת היא שיש לי קבוצת חברות שמתמודדות עם סרטן, וכולן נלחצות מאוד לפני בדיקות כאלו, גם אני פעם הייתי נלחצת, אבל בפעמים האחרונות אני מרגישה ביטחון מוחלט באלוקים ומרגישה שאני נישאת באמת בידיו הרחומות של בורא עולם. אני גם יודעת שהתוצאות של הבדיקות לא באמת ישנו את המצב, ואם אני מחכה לנס אז הוא יכול להתרחש בכל מיני צורות ודרכים, ואם לא בפעם הזאת, אז אולי בפעם הבאה.  

"אני למעשה מתנהלת כמו שכל אחד מאתנו צריך להתנהל, בהבנה ברורה שהוא לא יודע מה יהיה אתו מחר, ויחד עם זאת אני מאמינה באמונה שלמה שהקב"ה מחולל ניסים, והוא יכול לעשות נס בכל עת ובכל שעה. לפעמים עוברת בי המחשבה שהעובדה שאני קמה בכל יום בבוקר במצב רוח טוב היא כבר סוג של נס, כי זה לגמרי לא מובן מאליו. זו תודה אמיתית, שמגיעה מהמקום העמוק ביותר, כי אני יודעת שהקב"ה ממשיך תמיד לחבק אותי והוא היחיד שיודע מה הנשמה שלי צריכה כדי למלא את תפקידה בעולם. אני לא יודעת מה צפוי לי בפרק הבא של החיים ואיך הוא ייראה, אבל אני יודעת שיהיה טוב ושיש לי כוח, אמונה, והכי חשוב – שמחה. אני בכל פעם מחדש אומרת לבנותיי שאני לא יכולה להבטיח שאבריא, אבל אני יכולה להבטיח שאמשיך לראות את הטוב ולהתעקש לראות אותו, כי זו אני וזו השאיפה שלי בחיים שהולכת ומתעצמת מול שעון החול שמונח מול עיניי כל הזמן".

ספרי לי על הפודקאסט "סיפור חיי" שהוצאת לאחרונה

"שיתפתי את אחת מחברותיי בכך שיש לי הרבה שיח עם עצמי, וסיפרתי לה שהגעתי לכל מיני תובנות שחשוב לי להשאיר לבנותיי, שכשהן תהיינה בגילי הן תוכלנה לשמוע ולהפנים את המסרים. חברתי הציעה לי להקליט פודקאסט, ואחרי שהקלטנו היא ביקשה ממני אישור לשתף את התובנות ולפרסם אותו. השתכנעתי, וברוך ה' אני מקבלת פידבקים חיוביים, ואנשים מספרים לי שהתודעה שלהם ממש השתנתה אחרי ששמעו אותם. זה מאוד משמח אותי".

ציינת שבעבר החלום שלך היה לטייל עם המשפחה. אפשר לשאול מה החלום שלך כיום?

"כיום החלום שלי הוא לזכות לחתן את בנותיי. בתי הגדולה בת שמונה עשרה, והתאומות בנות ארבע עשרה. בעזרת ה', אני מאחלת לעצמי שאזכה".

אנא, הרבו בתפילה לרפואתה השלמה של חיה ברכה צירליא בת רסיה, בתוך שאר חולי ישראל