אפרת ברזל: ילדות זקוקות לשופרות. על גיגית כחולה ובמה ניידת

כשדבר, כל דבר שנברא בעולם, מגיע אל ייעודו, גם אם זה רק בסופו של דבר, זהו תהליך המעביר בי קו של אושר שאין לי יכולת של מילים להסביר.

לכן, במקום מילים, אני מעבירה באותם רגעים מבט מעלה אל השמיים של ה', מחייכת, מורידה את העיניים בחזרה אל כאן שלנו, מחייכת עוד חיוך קטן ואומרת לו בלב, תודה. הנה, זה קרה.

דוגמה?

משהו שכתבתי ולא ידעתי למה, ומישהי אחרת הבינה הכי בעולם, אליה, אל תוך עצמה. וזה הועיל לה. רגע של תובנה תאומה.

דוגמה?

שאריות בצלחת מרכזית של אוכל, שאת לא מסוגלת לזרוק, כי את לא מסוגלת לזרוק, כי כל מלחמת העולם השניה עליך ברגעים האלה, וכל בל התשחית, וכל התינוקות ברואנדה, גם. את לא מאלה שזורקות אוכל. ואז, בא פתאום אורח רעב, במפתיע, מגיע ממש ברגעים שאחרי, ונהנה מהמנה. ואת, את מבינה שהיא חיכתה בדיוק בשבילו.

דוגמה?

זמן. זמן שחיכית ולא הבנת למה הוא מתבזבז ואז בתוך הזמן הזה קורה משהו אדיר שאת קולטת את מתנת הזמן שהוא, שהביא אל חייך את הכי שווה.

אולי, עכשיו כשאני חושבת על זה? המשותף לכל אלה, לא משנה מאיזה תחום הם יבואו, כולם עושים באדם תחושה של השגחה פרטית. ספר זיכרון פתוח. מישהו חושב עליך, מישהו שם למעלה, זה מתאים לזה, אין סתם בעולם, יש ייעוד לכל נשימה. ואף על פי שאת לא תמיד רואה – את סומכת, אולי בגלל שאת כבר לא ילדה. את יודעת שיש פה דיוק, ומוכנה לחכות לו שיבוא.

דוגמה?

טיפה מזן אחר, אבל על אותו תדר: גיגית שלי כחולה. הוי, כמה שהיא עושה בי שמחה.

גיגית כחולה, אובלית, מפלסטיק, שתי ידיות בצדדים, עומק נכון, פרופורציות שאני אוהבת. כזו שיש כנראה בכל בית.

קניתי לי אותה בעצמי, לבדי, בחנות כלי בית, כזו חנות שבנות אוהבות. תמיד יש לנו שם משהו לקנות. תמיד אנחנו מדמיינות בה את הבית שלנו מסודר, למאף על פי שבפועל זה לא יוצא אותו הדבר.

קניתי לי אותה, את הגיגית, לכבוד מאורע חגיגי, לידת התאומים של בתי. קיננתי גם אני, במטרה מודעת והגיונית; בגיגית היודעת הזו אני אקלח אותם בשבועות הראשונים. לנכדים הקודמים עשיתי אותה פעולה בקערה גדולה של סלט, גוף קטן שנכנס למיכל מים קטן. זה טוב לו, ובכלל, מקלחת במטבח על השיש, כשהשיש נקי, מנורה קטנה דולקת באור חלש בצד, זו איכות אחרת של אנטיקונטקסט נפלא, מטבח-מקלחת, במיוחד שאני שונאת את האמבטיות-תינוקות האלה, הגדולות, שתופסות את כל המקום של כולם. שונאת גם את האור החזק הזה באמבטיה, שמראה כמה הקמטים שלך נחרשו.

הנכדים אכן התקלחו בגיגית הכחולה, ועדיין.

אבל ביום שישי אחד, כשלא מצאתי כלי גדול ללוש בו חלות, לשתי אותן בגיגית הכחולה הזו, וביום אחר, כשנקרעו לי הידיות של סלסלת הכביסה הלבנה המקורית, קראתי מהר גם לגיגית הנאמנה. הייעודית. בקיצור, יש לה כבר שלושה תפקידים, ואני מרגישה שהיא מאושרת.

עכשיו מתחילים: מתחת לכיור החלבי תקוע לי כבר כמה חודשים, מאז בת המצווה של הקטנה, קלקר לבן עגול, עבה, גבוה, קוטר נכון, שהיה בזמנו החלק התחתון הבכאילו של עוגת הקומות, כמו שנהוג ביומולדת של בנות. כבר כמה חודשים שהוא תופס לי שם מקום, כבר כמה חודשים שברור לי שזמנו אצלי קצוב והוא יצטרך לעוף.

אבל לא. משהו בכל פעם עוצר לי את הידיים, ואני מביטה עליו ברחמים. הוא רצה להישאר, ולא הבנתי למה. אני אוהבת מינימום. בשמלות, בכלים, במוח.

עכשיו ממשיכים. הנכדה הגדולה שלי אוהבת שכולם שומעים את מה שיש לה להגיד. היא משתיקה את כולנו ונואמת, מתעצבנת כשכבר אין לאף אחד בקהל סבלנות להקשיב למופע שלה.

קראתי לה איזה יום לפינה מתחת לכיור החלבי, הוצאתי לה בסולידריות של לב מבין לב את הקלקר העגול הגבוה, זה שלא הבנתי למה הוא פה, ואמרתי לה, "קחי, גוזל של סבתא, מתנה: 'במה ניידת'. את צריכה. אני רואה. בכל פעם שאת רוצה שקולך ישמע – תוציאי את הבמה הניידת שלך. היא תפורה בדיוק למידותיך, זמינה תמיד. עלי עליה ותצעקי את מה שאת צריכה לצעוק לעולם. צעקה היא סוג של תפילה. הילדה היתה מאושרת. במה ניידת.

 ילדות זקוקות לשופרות. על זיכרונות ומלכויות נדבר בפעמים הבאות.