סיון רהב מאיר: כש-14 אלף יהודים שמחים ורוקדים ביחד

1.  יום ראשון, מדיסון סקוור גארדן, ניו יורק. ציון דרך, לא פחות. זה היה הרבה יותר מעוד ערב מוזיקלי. ישי ריבו הוא הזמר הישראלי הראשון שממלא את האולם הענק הזה. 14 אלף כרטיסים, סולד אאוט. יחד איתו על הבמה הופיעו במהלך הערב עקיבא תורג'מן, אמיר דדון ואברהם פריד. אבל הסיפור אינו רק הבמה, אלא הקהל: ישראלים ואמריקאים, חרדים ודתיים וחילונים, צעירים מאוד ומבוגרים מאוד. שעות ארוכות של שירים שחורכים את גלגלצ ושחורכים את בתי הכנסת. פלייליסט ופיוט.

איש חינוך אמריקאי אחד אמר לי שלא היו לו בגילו דמויות כאלה להערצה. ישי ריבו אינו רב, הוא כוכב. הנוער נושא אליו עיניים כמודל חיובי, שמשלב קודש וחול, ומוכיח שזה לא רק אפשרי, זה הכי מצליח שיש. אתה לא צריך לוותר על המסורת בדרך לצמרת, להיפך. זה חידוש.

אבל את החידוש הגדול, את שינוי הכיוון ההיסטורי, הגדיר ניצול שואה קשיש, שהיה שם בקהל עם נכדיו. "אני גדלתי על יהודים נרדפים, מתים, עצובים. לא האמנתי שאראה אי פעם בחיים שלי 14 אלף יהודים שמחים ביחד, רוקדים ביחד!", אמר בהתרגשות.

הסיפור שלנו שינה כיוון, מיגון לשמחה, מהגולה לארץ ישראל (והנה הגולה צריכה זמר ישראלי בעברית כדי להתרגש ככה). השואה היא כבר לא מוקד הזהות של הצעירים האמריקאים, אלא "סיבת הסיבות".

2. לא אשכח את העלבון של הזמרת אתי אנקרי, כשסיפרה לי שאסרו עליה להופיע ב"זאפה" לקהל של נשים בלבד. עיריית תל אביב לא מאפשרת היום לנשים דתיות להופיע לנשים, אף על פי שזה הרצון המובהק גם של המופיעות וגם של הקהל. הכפייה הליברלית הזו (צירוף מילים מוזר אבל אמיתי) איכשהו לא עלתה פה לכותרות, לא הפכה ל"סערה". כך גם העובדה שיועצים משפטיים אוסרים על ציבור להציב מחיצה בהופעה, למרות שהקהל רוצה בכך, כדי לרקוד ולבלות על פי דרכו. אנשים משלמים ארנונה לעירייה ולא יכולים לקבל מופע תרבות שמתאים להם.

לכן הדברים שאמר השבוע אסף זמיר, מספר 2 של רון חולדאי, הם חשובים. אין כאן תמיכה בזמיר, אלא רק תמיכה בהיגיון הבריא. זהירות, הבחירות לרשויות המקומיות עשויות לטרלל את השיח עוד יותר, לקחת אותו לקצה. זו הסיבה שדבריו משמעותיים, למרות שהוא אומר את המובן מאליו. זמיר התייחס לשערורייה אחרת, לא של אנקרי אלא של הזמרות שרון רוטר ודין דין אביב, שפנו לבית המשפט נגד מרכז "ענב" בתל אביב שפשוט לא נותן להן להופיע, להתפרנס, לשיר: "צריך לאפשר לאנשים באופן כללי לחיות על פי אורחות חייהם. אני תומך בזכותה לעשות את זה. יש איזו תפיסה שמדינת ישראל החילונית בלבד מאוימת על ידי מדינת ישראל הדתית, מחוץ לתל אביב, ואנחנו עכשיו צריכים כריאקציה... אבל אני רוצה לומר לכם דבר אחר: תל אביב – חיים בה חילונים ודתיים, יהודים וערבים, חרדים, ציונות דתית, ימנים ושמאלנים, לא רק שהם חיים בה, הם גם כולם שותפים לעשייה עירונית ובתוך קואליציות עירוניות, די בשקט. יש פה אלטרנטיבה שהיא לא כל הזמן לפמפם איך לאסור על אחרים לחיות את אורח חייהם, יש פה אלטרנטיבה שהיא איך חיים ביחד ונותנים גם לאנשים אחרים, בשקט ובכבוד... אם אנחנו מסתכלים על העתיד של מדינת ישראל, המודל היחיד שיכול להתקיים הוא מודל שבו אנחנו לומדים לחיות יחד. והדבר הזה צריך לאפשר גם לאנשים שחושבים אחרת ממני את היכולת לחיות במרחב פה".

לא הורדות ידיים, נתינת ידיים. לא או-או, אלא גם וגם. אשמח להתעדכן כשאתי אנקרי תוכל להתחיל למכור כרטיסים בתל אביב.

3. עדי לייטנר היא שמיניסטית מפתח תקווה, והיא קוראת אכפתית. כך כתבה לי: "הי, סיוון, אם יורשה לי, יש לי הערה. שמתי לב שבכל שבוע שקוראים את חומש דברים את כותבת על פרשת השבוע 'המשך נאום הפרידה של משה רבנו מהעם'.

"זה אולי נכון שאלו דברים שאמר משה רבנו רגע לפני הפרידה שלו מהעם, אבל לדעתי לא נכון לקרוא לזה 'נאום פרידה', או לפחות לתייג את הפרשה רק בשם הזה, משתי סיבות.

"האחת, זה לא נאום אישי של משה. הוא כמעט לא מתעסק בעצמו, אלא 'שכינה מדברת מגרונו'. אלו המילים המדויקות שאלוקים אמר לו להגיד, לא בתור נאום פרידה, אלא בתור חזרה על המצוות ועל התוכחה, וגם לחדש עניינים מסוימים.

"הסיבה השנייה, כפי שאת ודאי יודעת, היא שהספר הזה מכונה ספר 'משנה תורה' כיוון שכמעט כולו עוסק במצוות. בדומה למעמד הר סיני, זה מעמד קדוש שממש לא עוסק במי נואם, אלא בתוכן. כמו שלא ראוי לתייג את קבלת התורה בתור 'הנאום של משה', על אף שהוא זה שאמר את זה, כך בעיני לא ראוי להתייחס לספר הזה אך ורק בתור נאום פרידה. דעתי האישית היא שצריך לציין את זה גם בתור 'המשך חזרה על המצוות ועל התורה'. שבת שלום".

תודה, עדי. מרגש שזה מה שמטריד אותך. עליך בדיוק מדבר משה רבנו בפרשת השבוע, שהיא אכן לא נאום פרידה, אלא טקסט חי, עבורנו. הוא אומר שהדברים יהיו רלוונטיים גם עוד אלפי שנים, לנערה בת 18: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹוקינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".