"בלילה של התאונה לא ידעתי עם איזה קושי מטורף נתמודד"

שבוע עבר מתחילת הלימודים
השנה רשמנו את איתני למועדונית, כדי לאפשר לי עוד קצת זמן חופשי.
לקח לי כמה שנים להחליט שאני מוכנה לכך שיישאר יותר בבית הספר
אחרי מאבקים עם הפיקוח, אושר לי להשאירו עד ארבע ולא עד רבע לשש.
אני רוצה להיות איתו
שירגיש אותנו.
הוא חלק מהמשפחה.
לא יכולתי לחשוב על זה שיגיע בערב,
 יאכל ארוחת ערב ויילך לישון.
בעז"ה אני מקווה שתיהיה לי שנה עמוסה בעשייה
ולא אתחרט על ההחלטה הזאת.

אז כמו שאתם רואים
סיימתי ללמוד להיות מאפרת מקצועית
והתחלתי לעבוד בזה
ואנשים שולחים לי הודעות -
את לא נחה
מה זה ההספק הזה
מה תלמדי בהמשך
ועוד.

אז כן.
אני זוכרת בלילה של התאונה
החלטתי
שזה לא ישבור אותי.
ולא ידעתי עם איזה קושי מטורף נתמודד.

החלטתי שאוכל לטפוח לעצמי על השכם
ולומר
יצאת גדולה מהניסיון הזה.

החיים מפתיעים
שלפחות נדע לנצל אותם
כמו שצריך.

ברור שיש נפילות
וכאב עצום בלב
והרבה מחשבות על החיים.

אבל למדתי
לגרש אותם
ולהתמקד בכל הטוב שיש לי
ולשמח נשים באיפור וסטיילינג
ולאמן נשים
שיוצאות באנרגיה טובה מהאימון
ולעבוד בתיכון מאוד מאתגר
בריכוזים מאתגרים
שמוציאים ממנו את יכולות כושר הארגון והניהול שבי.

ואיך אני תמיד אומרת בסיום ההרצאה שלי?
אין להרצאה סוף טוב.
איתני לא קם על הרגליים והיום הוא ילד בריא.
לצערי, להיפך.
הגוף בוגד בו
מתעוות
נצטרך ניתוח
אבל אני יכולה לומר בלב שלם
שיצא לנו המון טוב
מהתאונה הזאת.
רק צריך לראות אותו
להעריך אותו
ולומר תודה על מה שיש.

שבת שלום
בשורות טובות
ריעות לוי
רמלה