"היום אני יודע מה נכון לי, וכבר לא מנסה להתחנף או לנסות שהשירים שלי יעברו חלק אצל כולם"

יוני גנוט, אחד מראשוני האמנים שיצרו במסגרת ז'אנר המוזיקה היהודית המקורית המתחדשת, הזוכה היום להכרה ואהבה רבה, מסכם בימים אלה 25 שנות פעילות. אמנם קצת קשה להאמין, אבל הז'אנר הפורה הזה – שממלא כיום במות ענק בכל רחבי הארץ – כמעט לא היה קיים לפני כ-30 שנה. גנוט, ולצידו מספר אמנים מצומצם וביניהם אהרון רזאל ועדי רן, היו החלוצים לפני המחנה. במידה רבה הם שהניחו את התשתית לגל הרוק והפופ האמוני ששוטף את העולם היהודי בעשור האחרון.

כאחד שהיה שם כמעט מהרגע הראשון, במה לדעתך שונה המוזיקה היהודית המתחדשת שהתחילה לפני כ-30 שנה מהמוזיקה בז'אנר הזה שיוצרים היום?

"דבר ראשון חשוב לי לומר שגם היום יש המון מוזיקה יהודית איכותית ונוגעת", אומר גנוט (50), נשוי ואב לארבעה המתגורר במושב תרום, מוזיקאי ואיש חינוך. "אחד ההבדלים הוא, שבשנים הראשונות העניין הזה היה ממש אותנטי ומאוד לא מסחרי. אנשים שעשו אז את המוזיקה הזו היו בבחינת 'משוגעים לדבר', כמו אנשים שקיבלו ברק אל תוך הראש. בהתחלה זה היה ממש בשוליים, ולאט לאט אנשים התקבצו סביב הדבר הזה. היום, לעומת זאת, זה נהיה הרבה יותר מסחרי. יש היום כבר כל כך הרבה דרכים שסומנו, והרבה דברים נשמעים מאוד דומים אחד לשני. ברור שגם היום יש אמנים שמחדשים, אבל זה הרבה יותר קשה. מצד אחד יש ברכה גדולה שבכך שהרבה אמנים עוסקים בסגנון היצירה הזה, ומצד שני יש בהכרח פחות כנות וייחודיות".

(צילום: אוהד אלימלך)

אמרת שרק מעטים עסקו בשנים ההן במוזיקה הזו, איך אתה הגעת אליה?

"לפני הצבא למדתי בישיבת ההסדר 'הר עציון', ושם פתאום קיבלתי חשק ליצור מוזיקה. התחלתי לנגן כשלמדתי בחטיבת הביניים, אבל ליצור מוזיקה התחלתי בסביבות גיל עשרים. למדתי באופן מאוד רציני בישיבה, ומדי פעם ביקשתי מחבר אמריקאי את הגיטרה שלו והתחלתי לשחק איתה. מהר מאוד התחלתי לכתוב שירים. מבחינה מוזיקלית הם שאבו השראה מסגנונות שהושפעתי מהם בארץ ובחו"ל, ובמיוחד מהרבה מוזיקה בריטית. נושאי הכתיבה שלי היו בעיקר סביב תובנות ומחשבות שעלו לי מהשפעתם של ספרי מחשבה יהודיים שלמדתי בישיבה, ובמיוחד מתורת הרב קוק. בנוסף לכך גם כמובן השפיעו על הכתיבה שלי ניסיונות שעברתי באמונה, ומגוון חוויות שחוויתי בחיים.

"השקעתי בזה המון, אבל הטקסטים שכתבתי היו משונים בעיני רוב האנשים - ועוד הגיעו בעטיפה של מוזיקת רוק. היה לנו קהל שנדלק על זה ממש, אבל המיינסטרים בשני הצדדים לא ידע להכיל את זה. עבור העולם החילוני אלו היו טקסטים רוחניים ודתיים מדי, ועבור העולם הדתי זה נשמע חילוני, פילוסופי ובועט מדי.

"היה לא פשוט לחיות את המורכבות הזו, אבל הרגשתי שזה המקום שלי. הרגשתי טוב לחיות על קו התפר. בשנת 1995 טסתי לשליחות בקרב יהודי רוסיה, ובקורס ההכנה לשליחות הייתי גם עם חבר'ה חילונים. התווכחנו שם לא מעט וראיתי שתפור עליי להיות גשר בין דתיים לחילונים, וגם המוזיקה עזרה לי בזה. אחרי שש שנים בישיבה החלטתי לחפש מקום בתל אביב כדי לעשות שם קירוב, אבל לא מהמקום שאומר 'כל האמת אצלי' אלא פשוט רציתי ליצור מקום לאנשים שמתעניינים ביהדות ורוצים להכיר אותה בקטע טוב. ברוך ה' הצלחנו להקים מקום כזה והייתי שם שנתיים, ותוך כדי למדתי מוזיקה ברימון. בתקופה ההיא לא היו בתי ספר דתיים למוזיקה, וזו הייתה האפשרות היחידה למי שרצה להתמקצע בתחום".

אורות וצללים

"בתקופה ההיא הופעתי הרבה עם להקת בין 'השמשות'", מוסיף גנוט, "והיינו די חריגים בז'אנר שגם ככה היה חריג. רוב מי שפעל בזירה הזו היה בעל תשובה, ואנחנו היינו דתיים לאומיים. לא פעם הסתכלו עליי כעוף מוזר, אבל חשבתי שזה חשוב ולכן המשכתי קדימה. במהלך הדרך היו לא מעט קשיים, אבל ראיתי שמצטברים הרבה שירים טובים והרגשתי שיש כאן בשורה חדשה וחשובה להביא לעם ישראל ושאני לא יכול לעצור. הייתי כמו חץ מונחה מטרה, כל שקל שהיה לי השקעתי במוזיקה, כי מאוד אהבתי את זה והאמנתי בחשיבות של זה".

אפרופו 'בין השמשות', האלבום השני שלכם הצליח פחות מהראשון. למה לדעתך זה קרה?

"האלבום הראשון היה יותר תמים ובוסרי מהשני, אבל יש מצב שדווקא זה מה שתפס את האנשים. האלבום השני הרבה יותר משויף והשקענו בו יותר, אבל גם יותר מלנכולי. יחד עם זאת, אני יכול לומר שעם השנים המרדף אחרי ההצלחה התאזן עם דברים אחרים. בגיל 37 ה' ריחם עליי וסוף סוף התחתנתי, והרצון החזק להצליח בקריירה השתלב בדברים אחרים כמו עבודת ה' הפרטית שלי וכמובן עם הרצון להשקיע במשפחה שהיא מבחינתי מעל הכל. בשלב הראשון חשבתי להישאר בתל אביב, אבל תודה לאל אשתי שלפה אותי מהבלגן שהייתי בו ועזבתי את העיר. אשתי בדיוק חזרה מעשר שנים בארצות הברית כדי להקים בית בקדושה, ואיך שהיא הגיעה לארץ הכרנו. עשינו הופעה מיוחדת לט"ו באב עם מאיר בנאי והרב פרומן, ושם הכרנו.

"בתקופה ההיא הייתי שקוע חזק בתל אביב, ואשתי הראתה לי את הדרך החוצה משם. היא הייתה יותר מכוונת ממני לבית יהודי כמו שצריך ובלי פשרות, ובזכותה יצאתי מהעולמות המעורבבים האלה. אמנם אני עדיין בקשר עם אנשים מכל העולמות וגם השירים שלי נוגעים באנשים מגוונים, אבל היום אני יודע מה נכון לי וכבר לא מנסה להתחנף או לנסות שהשירים שלי יעברו חלק אצל כולם. אני עושה את המוזיקה שלי כפי שאני רואה לנכון, ומי שמתחבר אליה זה אחלה.

"מעבר לכך, אפיק נוסף שחשוב לי להשפיע דרכו הוא עולם החינוך. אני משמש כרב בית הספר היסודי 'תחכמוני' בבת ים, ויש שם הרבה פעולות של קירוב. זה אמנם מוגדר כבית ספר דתי אבל רוב התלמידים מגיעים מבתים מסורתיים, ויש הרבה עבודה. ברוך ה', אני רואה את החיבור וההשפעה החיובית של העשייה בבית הספר ושל המוזיקה שלי על המשפחות המסורתיות".

שלום חבר

לפני כחודש וחצי נפטר השחקן ובעל התשובה זבולון מושיאשווילי. בשנה האחרונה לחייו, גנוט היה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר. "את זבולון הכרתי בתל אביב", מספר יוני ונימה של עצב מכסה את פניו. "זה היה בתקופה שגרתי שם ועשיתי קירוב. חברים שלי ואני היינו דתיים לאומיים, ומאוד התחברנו לבעלי התשובה. היינו אוכלים יחד, עושים מלווה מלכה, הופעות ועוד. לזבולון הייתה שמחה מיוחדת, ומהר מאוד התחברתי אליו. היינו בקשר טוב, וגם שילבתי אותו בכל מיני דברים שעשיתי במוזיקה.

"זבולון היה חולה במשך לא מעט שנים, אבל הוא ממש הסתיר את המצב הרפואי שלו ולא ידענו מה קורה איתו. בביקור האחרון אצלו הבנו שיש בעיה חמורה, ומאותו רגע ליווינו אותו מאוד צמוד וניסינו לסייע במה שיכולנו. ניסינו לעשות כל מה שאפשר, אבל לצערי לא הצלחנו להציל אותו. זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה, אבל ליווינו אותו עם המון אהבה עד הסוף. מאוד רצינו שזה יצליח אבל ה' רצה אחרת, ואני מתפלל שנזכה לקחת את הטוב האדיר שהיה בו ולהעביר אותו הלאה".

אני מניח שאירועים כאלה יכולים לעורר אצל בן אדם שאלות גדולות, למשל כמו מה הספקתי עד כה ולאן אני עוד רוצה להגיע.

"כן, זה בהחלט עורר אותי לכמה וכמה מחשבות. היו שנים שבהן מאוד מאוד רציתי לפרוץ חזק, ולמשל עם 'בין השמשות' היינו הראשונים בז'אנר שלקחו משרד יחסי ציבור וממש השקענו בשיווק של המוזיקה שלנו. אבל יחד עם זאת, בסוף זו שאלה אמונית – אתה מנסה להבין מה ה' רוצה, למה דבר מסוים מצליח או לא, ולפעמים זה גם הולך למקומות של האשמה עצמית. היום, לעומת זאת, אני כבר במקום אחר, מקום של סגירת מעגל וקבלה עצמית. מה שהיה היה, וככה זה היה צריך להיות. אני שמח על החלק שלי במהפכה שהייתה במוזיקה היהודית המקורית, ומחכה לראות מה ה' עוד יביא דרכי להאיר בעולם. אני יותר עסוק בלפצח את הנוסחה הנכונה עבורי, ולהגיע למקומות שעדיין לא הייתי בהם. הדור הצעיר יותר מכוון מטרה גם באפיק הזה של איך פורצים את המחסומים; הם הצליחו להגיע גם לקהלים לא דתיים – מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות – ומגיע להם כל הכבוד על זה.

"ובכלל, בתוך הדבר הזה, יש הרבה פעמים התלבטות קשה בשאלה של כמה נכון להשקיע במשפחה וכמה במוזיקה. אתה יכול להחליט להיות יותר עם המשפחה, אבל אם אתה לא דוחף את המוזיקה זה נהיה פחות כלכלי ואז גם הרבה יותר קשה להיות עם המשפחה. זה ממש משפיע אחד על השני. אבל תכל'ס, גם אחרי כל ההתלבטויות והמאמצים, אתה ממש רואה איך הכל נמצא בידיים של ה'. היו שירים שמאוד קידמתי ולא הצליחו, ומנגד למשל את השיר 'ישמח ליבי' שלא קידמתי ולא דחפתי בכלל ועדיין כל יום הוא עושה מאות ולפעמים גם אלפי צפיות ביוטיוב. כשדברים כאלה קורים אתה מבין שה' מנהיג את העולם, ולא בהכרח מה שאתה משקיע בו יצליח. אולי זו גם אחת הסיבות שכיום החלומות שלי הם בעיקר להתפתח במקום התורני, להעביר יותר שיעורים, לחזק את עצמי ואת אחרים. אני מאמין שזה גם ישפיע לטובה על המוזיקה שלי, וכך אוכל להמשיך את דרכי בעבודת ה' למען עם ישראל וערכי הנצח שמלווים אותו במשך כל כך הרבה שנים".