"אבא... איך אני יכול לפתוח לך את הדלת? אני עייף"

אדון כהן החזיק בידיו הרועדות מהתרגשות את המכתב המי יודע כמה, המיועד תמיד רק לכתובת אחת, לבנו היחיד והאהוב הגר בארץ רחוקה. הוא שלשל את המעטפה היקרה פנימה אל תיבת הדואר בקצה השכונה. כעת נרגע מעט. הפעם הוא יענה לי. אין ספק, הרי הוא יודע שאבא מחכה לו שנים. מחכה לסימן חיים. כמה שנים אפשר לחכות לבן שהוא כל חייו? ברור שבנו חביבו יודע על געגועיו, מבין כמה הוא מחכה לו. מסתבר שבנו עסוק בעיסוקים חשובים, ולא מצא פנאי בשנים האחרונות לענות לקריאתו הנואשת. ודאי גם אין לו הפנאי לבוא ולבקר את אביו המזדקן. לא. לא יכול להיות שבנו יקירו שכח אותו. לא יכול להיות שלא שם לב למכתב האחרון, שבו הטמנתי כרטיסי טיסה לו ולכל משפחתו רק כדי שיבוא. שאוכל לראות את פניו. הגעגועים צבטו את לבו.

הפעם המכתב היה שונה. שם בישר לבנו אהובו שהיות שהוא אוהב ומבין עד כמה עיסוקיו דחופים, יבוא הוא בעצמו בטיסה ישירה, והוסיף את היום ושעה בו אמור לנחות.

זה לא היה דבר של מה בכך, להתארגן עם מזוודות. ובנוסף לשהות חודש אצל בנו. היה עליו לרכוש מתנות לכל אחד מנכדיו, לבנו ולכלתו היקרים שוודאי מתגעגעים לא פחות.

הגיע היום המאושר בו האב כבר הביט אל הארץ המתרחקת מעיניו, כשהמטוס בו טס יישר חרטומו כלפי מעלה. ברגע שהנוף נעלם והחליף את גווניו לתכלת בהיר ולכחול השמיים, החל לחזור אחורה בזמן, והנה בדמיונו, בנו הקטן שהווה לו בן שעשועים, מביט בו בעיניים מעריצות וכבר גדל והחל את דרכו בכתה א' כשהוא נצמד אל אביו, שהיה בשבילו עולם החוכמה וכל יכול. לאחר שהתבגר השתנו דברים רבים. הוא החל להיעלם הרבה מהבית, וכמו כן הסתובב במקומות עלומים. כאן חש כאב חזק בלבו כאילו זה קרה הרגע. אבא כבר לא היה אטרקציה. אבא איבד מזוהרו. בחוץ התיידד עם חברים בגילו שגילו לו את קסמי העולם. הוא זוכר היטב כמה ביקש מבנו לסור מדרכו הרעה ולחזור לדרך המסורה לדרך המובטחת, וכמה הנוצץ בחוץ הוא אשליה בלבד. הרי מי כמוהו מכיר, גם הוא היה פעם צעיר, סקרן ונמרץ. אבל הבן היה רחוק מכדי לשמוע ולחזור. הרי אבא מעולם לא חדל לאהוב. הפעם הבן כבר יקבל אותו בסבר פנים יפות. אין ספק. היעלה על הדעת שבן ישנא את אביו ולא ירצה בקרבתו?

קשה היה לו להבין את שכניו לטיסה שנרדמו, איך אפשר להירדם עם געגועים כשלו? כל דקה התארכה כנצח, ונראה שהטיסה לא תסתיים לעולם. אבל לא. הנה הגיע הרגע לו ציפה והוא צועד אפוף רגשות לעבר אולם בית הנתיבות. לעבר אותם המחכים לבאים. שלטים בלונים ועיניים סקרניות ננעצו בו ובשכניו למסע. בוודאי יראה את בנו ומשפחתו. הוא תר בעיניו אחר פנים מוכרות, אך נחל אכזבה. האם בנו עסוק כל כך שאפילו לקבל את פניו לא טרח? במקום בו אהבה בוערת כלבו העולה על גדותיו, לא היה מקום כלל לספק, ומסתבר אם כן שהבן ומשפחתו מכינים לו מסיבה ורוצים להפתיעו. יש למהר ולקחת מונית היישר לכתובת מגוריו.

כשנהג המונית הגיע אל היעד, בקושי הצליח האב לאסוף את מטלטליו. הוא הביט לקומה השלישית בו אמורה להתקיים מסיבת המפגש, והתפלא על המראה. חושך ודממה אפפו את הכול. הייתכן שבני שכח? אולי חולה הוא, אולי פשוט המכתב לא הגיע ליעדו. מחשבות אלו הציקו לו רק לדקה, אך התאושש מיד. ודאי מכין לי בני קבלת פנים כהפתעה. ברגע שתיפתח הדלת יריעו לו וצלילי מוזיקה ימלאו את חלל האוויר. סוף סוף יהיה חבוק בזרועות הבן, בבת עינו.

הוא התאמץ לאסוף את מזוודותיו, אבל על המדרגות ניתר הוא בקלות כצעיר. געגועיו נשאו אותו בריחוף. האם המסע הגיע לקיצו? הנה שמו של הבן מתנוסס על הדלת, והוא עומד לפגשו ממש כאן ועכשיו. אי שם בלבו פרט לו מיתר.

נקישות אוהבות הקיש על הדלת הקסומה. האם אלו דפיקות לבו ההולם בפראות, לב שעולה על גדותיו? לאחר שהסדיר את נשימותיו הצמיד אוזנו, אך שום רחש לא נשמע. הדממה שלטה בכול. שוב נקישות, ושוב ללא מענה. הפעם התלוו לנקישות קריאותיו שלו.

"בני מחמדי, אבא הגיע, פתח את הדלת. בני מחמדי, אהובי. הגעתי עד הלום לראותך. ודאי גם געגועיך עזים כשלי. הלא כן?".

ודאי הכין הפתעה עוצמתית, לכן עלי להמתין עוד כמה רגעים. היעלה על הדעת שבן ישכח את אביו מולידו? עזה כמוות האהבה, וקשה עד כלות אמונת האב באהבת בנו אליו.

לפתע נשמעו טפיפות רגלים הולכות ומתקרבות. חריץ העינית נפתח, וקול ישנוני נשמע מעבר הדלת.

"אבא, איך אפתח לך? הרי פשטתי את כותנתי והסרתי את נעלי. איך אפתח, ואני כה עייף?".

עמד האב מזועזע, ובבת אחת הבין את גודל השבר. פנה בכעס לאחור, לקח את מתנותיו וכל מטלטליו וחזר לביתו.

מחריד. אבל הנמשל הוא מזעזע הרבה יותר.

מדובר על אב אין סופי שאוהב אהבת עולם את בנו עם ישראל, ילד שעשועיו מכל האומות. נושא עוון ופשע, מחכה לבניו כל השנה שישובו, מאמין כמו שנאמר "רבה אמונתך", בכל יום ויום. משתוקק, מאהבתו, לדון אותם לכף זכות. וגם אם לא שבו, יורד אליהם ומתקרב 40 יום בשנה, קרוב עד לפתח ביתם. ואפילו ששופט אותם ביום הרת עולם, נותן להם באהבתו עוד כמה ימים. קורא להם ברחמים ובכאבו האין סופי: שובו, בני חביבי, "שובו אלי... ואשובה אליכם". בבקשה, אני נוקש על דלתותיכם, ואני קרוב כל כך. אנא פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של עולם, ואמטיר עליכם מתנות לרוב. בריאות, נחת, פרנסה, כישרונות, רוגע, ילדים בעלי מידות טובות, זיווגים. הכול כאן באמתחתי מיועד לכם, בני אהובי. רק פתחו והראו לי את קרבתכם. יותר שיעורי תורה, יותר כוונה בתפילותיכם, יותר הבנה לאחר, יותר אהבת הבריות. שלמו לי כמה פרוטות על החשבון, קבלה הכי קלה, כדי שאדע שאתם גאים להיות בני.  

לא יעלה על הדעת שלא נתקרב ולא נהיה במצב של עליה. יהי רצון שנפתח את הדלת ולא נהיה כמשל. חלילה לנו להמשיך לישון בעצלותנו. כי כעסו הוא כעס עולם, ומעט מכך ראינו החודש האחרון במדינות סביבנו, אסונות טבע בקנה מידה מפחיד. גם זה עשה כדי שנלמד. כי אם לא נתעורר... גם אבא כל יכול שאוהב אהבת עולם עלול לחזור בחזרה עם כל המתנות.

תחל שנה וברכותיה. אמן.