סיון רהב מאיר: כמה מילים אמרנו בתשפ"ג?

1. כמה מילים אמרנו מאז תחילת השנה שעברה? ממחקרים שונים עולה שאדם אומר בממוצע כעשרת אלפים מילים ביום (נשים יותר, גברים פחות). אז בסך הכל אמרנו בתשפ"ג יותר משלושה וחצי מיליון מילים. וכמה מילים שמענו? וקראנו? אין־ספור. כמה מלל וכמה הבל, כמה ניוז ופייק ניוז, כמה מילות שנאה וכמה מילות אהבה וכמה פעמים אמרנו "נו" לילדים או כתבנו "חחח" בווטסאפ.

לכן ראש השנה הוא מהפכני כל כך. לכן ראש השנה הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. איפוס, התחלה מחדש ובעיקר - כמה דקות של שקט. את השנה העברית אנחנו לא מציינים בעוד מילים. אין כאן חגיגה קולנית ברחובות, ספירה לאחור בכיכר או נאומי ברכה. במצווה המרכזית בחג הזה, באירוע הכי חשוב אנחנו שותקים, ומקשיבים לקול השופר.

שימו לב לנוסח של הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמועַ קול שׁופָר". לשמוע. לא להשמיע, לשם שינוי. להשתיק את כל ההסחות ורעשי הרקע ולהאזין למה שמסמל את קולה של הנשמה.

החג נמשך יומיים. בשבת לא תוקעים בשופר, אבל ביום ראשון בצהריים זה קרה, בכל העולם. לא חצוצרה, לא נבל, רק קרן פשוטה של איל, שמסמלת ענווה וצניעות, תשמיע קול עתיק ונוקב, פנימי ועדין. תקיעה, שברים, תרועה.

תפוח בדבש הוא מנהג מקסים וכך גם הרימונים, אבל השופר הוא־הוא ראש השנה. אפילו בתורה החג מכונה "יום תרועה". השופר יצא מזמן מבתי הכנסת אל הפארקים ואל הגינות, בתי חב"ד ועוד ארגונים מקיימים "מבצע שופר" ומגיעים גם למחלקות של מאושפזים ויולדות, לבסיסי צה"ל ולכל מי שצריך.

פרשנינו אומרים לקחת משהו מהרגעים האלה לכל השנה. הרב שלמה וולבה כתב שאנחנו מלמדים תינוקות לדבר, אבל פחות משקיעים בללמד אותם גם להקשיב.

2. גם זה קרה השבוע, בארץ הטובה הזו. סיכום שנה אלטרנטיבי, עם שלושה אירועים לדוגמה: בקיבוץ להבות חביבה התקיים טקס מרגש, הכנסת ספר תורה לקיבוץ, לראשונה. ארגון "איילת השחר" אחראי למהפכה הזו בקיבוצים ובמושבים, והפעם הספר הוקדש לעילוי נשמת שני ילדי משפחת פלאי, שנרצחו בפיגוע. חרדים, דתיים וחילונים התכנסו שם יחד, סביב ספר התורה. אבי בניהו, תא"ל במיל', לשעבר דובר צה"ל, כתב: "וזהו באמת חזון אחרית הימים. הכנסת ספר תורה בקיבוץ השומר
הצעיר, ביתנו להבות חביבה. בתור הראשון בקיבוץ שהתעקש והצליח ב־ 1988 להינשא עם רב, בחדר האוכל בקיבוץ, ולצד בית הכנסת שכבר פועל בקיבוץ בראש השנה וביום כיפור - אני שמח ומברך".

למגיב ששאל למה בית כנסת אורתודוקסי ולא רפורמי, ענה בניהו: "יש לי ולרבים מאוד מורשת ומסורת עתיקת יומין שירשנו בבית אבא ובבית סבא על יהדות ומנהגיה".

בנוסף, רשות האוכלוסין פרסמה השבוע את השמות הנפוצים לתינוקות בשנת תשפ"ג. במגזר היהודי השמות לבנים הם דוד, אריאל, לביא ורפאל. לבנות - אביגיל, תמר, יעל ונועה. זו לא הדתה, אלה החיים. אלפי שנים אחרי, הורים קוראים לילדיהם על שם דוד המלך מחבר ספר תהלים ועל שם אביגיל הנביאה. "וייקרא בהם שמי, ושם אבותי", מברך יעקב אבינו את בניו כשעם ישראל יוצא לגלות, והשמות האלה אכן שורדים, ואפילו טרנדיים.

ובמושב חצבה התקיים הגדיד הראשון במטע התמרים, על ידי תלמידי תיכון "אדם ואדמה". שיעור בסבלנות וגם באהבת האדמה. מתברר שצריך לחכות שלוש שנים מאז הנטיעה, בגלל דיני העורלה, ואז נהוג לחכות עוד שנה כדי שהעץ יהיה מספיק חזק ובוגר.

עמית מאיר, מנהל התיכון, כתב לי מהשטח: "עד שעם ישראל יצא לגלות ארוכה בת 2,000 שנה, חודש אלול היה חודש שמח של גדיד תמרים, בציר ענבים, שיא העונה החקלאית. כשאיבדנו את אדמתנו ואת ארצנו, חודש אלול נשאר רק חודש של חשבון נפש וסליחות, של געגועים לציון, לשכינה, לקדושה. כעת אנחנו יכולים לשלב בין השניים, בין הסליחה והשמחה, בין הלימוד למעשה, בין הפנימיות וההתכנסות הנפשית לבין היציאה אל מרחב הטבע, אל החקלאות, אל אדמתנו. חמש שנים חיכינו, בעולם תזזיתי ומהיר, והנה הגיע הרגע. צריך לחכות שדברים יבשילו, לא רק בטבע. שנת הלימודים שלנו החלה בקטיף של תמרים מתוקים, בתקווה לשנה מתוקה".

3. "זה לא טקסט פוליטי", כתבה לי ריה בילו מתל-אביב, וצירפה טקסט פוליטי מאוד, שראוי לחתום בו את השנה. "בשבת האחרונה הבנים שלי שיחקו מחוץ לבית הכנסת. אחד מהם נפל על סורג של חנות, ועובר אורח, לא צעיר, צרח עליו, בשנאה גלויה. 'זה החינוך שאתה מקבל? העיקר שאתה עם כיפה וציצית, זבל!'. הוא הוסיף עוד קללות שאני מקווה שהבן שלי בן השבע כבר שכח. הוא בכה ורץ הביתה, אבל עד שיצאנו איתו לרחוב, לוחם הדמוקרטיה והשוויון כבר נעלם.

"לא נעים לי לומר, לא הופתעתי. אני דתייה בתל־אביב. אני מקבלת תגובות מנהג באוטובוס, מסבתא בקאנטרי, כל כך הרבה הערות מעליבות. מרוב ליברליות כבר אי־אפשר ללכת ברחוב. אבל אני לא רוצה להתקרבן. התפרצויות שנאה הפכו לנחלת הכלל, לא משנה באיזה צד אתה. אפשר להגיד הכל, כאילו משהו השתחרר. השד יצא מהבקבוק.

"אני מניחה שנערה חילונית שמעירים לה באוטובוס, כמו אישה כמוני במטפחת שמעירים לה בדיזנגוף, יכולות וצריכות להיות בעלות ברית. אני בטוחה שרוב הקוראים שלך יהנהנו בהסכמה. זה לא משנה אם אנחנו צודקים. תרבות הדיון הזו – אין בה לא תרבות ולא דיון. זו בושה. על כך צריך לצעוק 'בושה' ברחובות. אז לפני דמוקרטיה ולפני יהדות, אבקש להחזיר בשנה הזו לשיח שתי מילים: דרך ארץ. זה מביא פחות רייטינג, אבל רק ככה נחיה ביחד. ולמי ששכח: עושים מאמץ להיות נחמדים. מחייכים לאנשים ברחוב, גם, ובעיקר, אם הם שונים מאיתנו. חושבים פעמיים לפני שאומרים משהו מכליל. מנסים לראות את הצד השני".

אומרים שבראש השנה כל אחד צריך לקבל על עצמו קבלה טובה, החלטה קטנה לשנה החדשה. הייתי מבקשת לקבל על עצמנו ריסון, איפוק, שפיות, אנושיות. להחזיר כמה שדים לבקבוק. שנה טובה.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".