אהבת עולם: לאן נעלם השכל של הילדים האלה?!

"אמא, אף ילד לא נושר ועוזב בית, דרך וערכים,

בגלל ענייני דת", אמרה לי בתי.

"זו לא באמת הסיבה".

* * *

לפני תקופה השתתפתי בראיון במסגרת התוכנית של אפרת ברזל, "פתוח".

היא ראיינה אותי אודות הספר שכתבתי כאם מתמודדת,

בו חשפתי חלקים אישיים מאד

מהמסע האישי שלי.

התראיינתי לצד בחורה של אמא אחרת,

שעברה את הדרך בעצמה,

והדיון היה סביב יחסי בנות ואימהות במצבים האלו. קשה.

יצאתי מהריאיון טעונה ומהורהרת.

כל כך הרבה נאמר שם, ועוד יותר,

רחש מתחת לפני השטח –

כל הדברים שלא נאמרו.

המוטיב המרכזי שחזר על עצמו שוב ושוב

לאורך הראיון מצד הבחורה היה:

"הרגשתי לא שייכת".

זה מה שהיא אמרה בתור הסיבה לכך שהיא עזבה.

תחושת חוסר שייכות.

מה הביג דיל? בגלל זה עוזבים משפחה, סביבה ודת?

אז זהו, שאם נבין שכאן טמון הכל,

נבין גם איך אפשר לעזור להם לרפא את המקום הזה.

אחד הדברים הכי מתסכלים בתהליך,

(ובעיקר בשלבים הראשונים שלו),

זה שאנחנו מרגישים כהורים,

שהנוער פשוט לא מקשיב.

כאילו ירד להן שלטר על המוח,

ואין שם טיפת שיקול דעת או שכל.

מה? הם לא רואים שהם עושים לעצמם בושות?

הם לא קולטים שהם מזיקים לעצמם? שזה מסוכן?

לאן נעלמה האחריות והבושה הטבעית?

למה הם לא מבינים שלא זו הדרך?

מה קשה כל כך לקום בזמן בבוקר,

או לתפקד נורמאלי, למען ה'?

מה, לא גידלנו אותם על ערכים?

אנחנו מנסים לתקשר עם הנוער המתמודד בדרך המוכרת:

הסברים, עונשים, פרסים, מנסים להשפיע בכל דרך אפשרית,

וגם להראות עד כמה אנחנו מתוסכלים וממש חסרי אונים.

וכל זה קורה, מסיבה אחת:

שאנחנו, ההורים, לא מבינים שחל כאן שינוי מהותי,

והחינוך המוכר והרגיל, פשוט לא עובד איתם יותר.

הילד/ה שהכרנו עד היום,

הוא לא מה שאנחנו מתמודדים איתו עכשיו.

משהו בו נשבר.

ואם נשתמש במונחים המקצועיים יותר,

אז כאשר מתבגר/ת מורדת ברמה של ירידה מהדרך,

פעמים רבות זה יושב על משבר מהותי.

דהיינו משהו שכאב כל כך,

שהדרך היחידה להתמודד עם זה מבחינתם היא לסגור את העסק,

לתלות שלט "אף אחד לא בבית",

ולהסתובב עם הרגשה קשה ובלתי נסבלת

של חוסר שייכות. של חוסר מקום.

של איבוד אמון בעצמם.

של בדידות נוראית וחוסר שייכות.

זה יכול לקרות כתוצאה מטראומה חד פעמית,

כגון מוות של קרוב משפחה, פיגוע, או השפלה,

וזה יכול לקרות כתוצאה מטראומה מתמשכת כגון:

קשיי למידה, קושי חברתי מתמשך, קשיים משפחתיים / כלכליים,

ועד פגיעות / גירושין מורכבים / אלימות ודברים קשים אחרים.

מחקרים מוכחים שטראומה גורמת באופן נוירולוגי מוכח,

לכך ששמונים אחוז מהתפקודים הניהוליים של המוח

פשוט מפסיקים לעבוד.

המוח עובר ממצב ניהולי, למצב הישרדותי.

שום דבר אחר לא מעניין אותו.

תגידו להם עד מחר לקום בזמן / להתמיד בלימודים /

להשקיע בעצמם / להתקלח /

להתנהג באופן שלא מבייש את עצמם,

זה לא יעזור.

טוק טוק, טוק. אף אחד לא בבית.

זו גם הסיבה, שכאשר מעבירים אותם מסגרת,

זה לא באמת פותר את הבעיה.

כי זו בכלל לא בעיה "דתית",

אלא תפקודית.

המקום הראשון בו הקושי לתפקד יבוא לידי ביטוי,

יהיה, כמובן, בזירה ההלכתית, כי מה לעשות,

יש בהלכה גבולות והכרח בתפקוד ניהולי תקין:

לקום בזמן, להגיע לתפילה, להקפיד על אורך חצאית ולשמור שבת.

אבל למרבה הצער, אנחנו מגלים שגם כאשר אנחנו 

מוצאים להם מסגרת " מלחיצה פחות", הם עדיין

מתקשים לתפקד. הבעיה לא נפתרה.

כי הבעיה לא יושבת על קושי דתי,

אלא על קושי תפקודי, שיושב על רקע של משבר אמיתי.

בואו נודה רגע על האמת:

גם אנחנו, כהורים, עוברים חתיכת טראומה

כשאנחנו מגלים ומבינים שהילד/ה שלנו כבר לא בתפקוד.

שאין עם מי לדבר.

אנחנו מוצאים את עצמנו חסרי אונים ומלאי כעס ועצבים,

כי כל מה שאנחנו מנסים לעשות,

לא רק שלא פותר את הבעיה,

אלא מחריף אותה.

הכלים שהכרנו עד היום כבר לא עובדים.

ומה שעובד עם יתר הילדים,

במקרה הזה פשוט לא יעיל,

והופך למלחמת עולם השלישית.

נקודת המפנה הכי משמעותית

במערכת היחסים שלי עם הבת שלי,

הייתה כשהבנתי שהגישה שלי, כהורה,

חייבת להשתנות.

אני פשוט לא בכיוון.

הרגשתי שכל מה שאני עושה

גורם לי לאבד אותה יותר. לא עובד.

נכון, צריך וקריטי להתייעץ.

חשוב לקרוא כמה שיותר חומר,

ולהיות בקשר עם עוד הורים ואנשי מקצוע

כדי ללמוד ולדעת (ובעיקר, לא לעשות טעויות),

אבל יש הגישה הפנימית,

אותה אף אחד לא יוכל לעשות במקומנו כהורים,

ועבודה שכלית לא תספיק כאן,

כי נדרשת עבודה רגשית עמוקה –

והיא להחזיר לילד/ה

את הרגשת השייכות שלו אלינו,

ושלנו אליו, בכל מצב.

זה הדבר שהם איבדו – הרגשת השייכות והמקום,

וזה מה שהם צריכים ומבקשים

כדי לחזור לשפיות שלהם.

אבל איך אנחנו יכולים לאהוב

ולהרגיש שייכות לבת שנראית ככה?

לבן שנראה כמו... ולבוש כמו...

ותראי איך הם נראים / מדברים / הודפים!

אם נדייק את הרגשות שלנו,

ונהיה כנים עם עצמינו עד הסוף,

נגלה שזה לא רק העניין ההלכתי שמפריע לנו.

ותרשו לי לשים את הכל על השולחן:

נכון שזה לא צנוע ולא צורה וכל הדברים האלו.

אבל יש עוד משהו מאד מהותי שמפריע לנו,

מתחת לכל הדיבורים האלו,

והוא, שגם אנחנו, ההורים,

איבדנו קצת (או הרבה)

את תחושת השייכות לילדים האלו.

בואו, אנחנו לא מזהים אותם.

זה לא מה שהכרנו.

ועוד לא דיברנו על החוצפה, עזות המצח,

המרדנות ושבירת כל המוסכמות וההיררכיה בבית.

זה מכעיס וגורם לנו לרצות לומר להם

"קחו את הדברים שלכם ולכו!"

(אל תעשו את זה).

הם גם ינסו לעשות הכל, אבל ממש הכל,

כדי להביא אותנו לפינה הזו.

שנאשר להם, שאכן, הם לא רצויים.

הנה, רואים? שלחתם אותי מהבית.

אמרתי לכם. אני לא רצוי.

אז יש כאן בעצם אתגר כפול,

אבל אנחנו ההורה האחראי והמבוגרים בתמונה,

והאחריות על תחושת השייכות, היא קודם כל שלנו.

להבין שהילד/ה הזה איבד, בעקבות אירוע

או רצף אירועים, את תחושת השייכות.

נסו לדמיין איך זה לחיות בעולם של תלישות ובדידות.

ידעתם שבדידות יכולה, במקרים קשים, גם להרוג?

הרי מה קורה לאנשים שנופלים לדיכאון קליני עמוק?

נכון. הם מאבדים את הרצון לחיות.

בדידות, עושה אותו הדבר,

אם היא מגיעה לווליום גבוה מידי.

אם תקראו שוב את השורה הזו,

תבינו שיש לנו כאן אחריות של פיקוח נפש.

לא של "חזרה למוטב וחינוך", כמו במצב רגיל.

הלו, הבן אדם לא בבית, עברנו לכוננות חירום. Plan B,

פיקוח נפש. הכללים משתנים.

לנוער שהגיע למצב כזה,

שהשלטר מכובה והוא כלוא בתוך פוסט טראומה,

אנחנו צריכים לגשת ולשקם דבר ראשון את תחושת השייכות.

בווליום, ללא תנאים, ללא שיפוט, עם לב נקי.

הילדים האלו זקוקים נואשות

למנות גדושות של שייכות וזהות משפחתית.

גם אם הם זועקים ההפך.

הם רוצים את הלב שלכם בחזרה, אבא ואמא,

ולהרגיש שהם אהובים תמיד,

ואת האמון שהכל יהיה בסדר, בסופו של דבר.

אבל רגע, עד עכשיו דיברנו על הילדים. ומה איתנו?

מה, אנחנו מלאכים?!

גם אנחנו לא מרגישים ממש שייכים,

ושאיבדנו את הרצון לחבק את "הדבר הזה"(...).

או כמו שאמא אחת כאובה כתבה לי:

הבת שלי אף פעם לא מתקשרת ולא מגיעה לביקור. כואב.

גם אנחנו מרגישים נטושים ופגועים

מחוסר הכרת הטוב והניכור.

אבל, וכאן האבל הגדול – אנחנו המבוגר האחראי בתמונה.

יש לנו כוח טורבו שאין לו תחליף, והוא הלב שלנו,

של אבא ואמא (ואמורה להיות לנו גם בגרות..).

זה הדבר שהילד/ה הכי מחפש ורוצה בעולם.

ועלינו למצוא את הדרך חזרה, אל הלב פנימה.

למרות גדרות הטיל, למרות הקוצים,

למרות ההדיפה של "לא צריך, לכו מכאן".

ואיך עושים את זה כשכל החיצוניות שלהם זרה לנו?

כשכל השפה שלהם צורמת ומרתיעה?

אחד הדברים שעוזר מאוד להורים, הוא

להתמקד במוכר. במה שאנחנו כן מזהים.

גם אם אלה רק העיניים שלהם,

אותן אנחנו מכירים, נכון?

לא מזהים אותם עם הביגוד הזה,

אנחנו לא רוצים את רצועת העגילים באוזן (במקרה הטוב),

אז אנחנו מחליטים שאת זה אנחנו לא רואים.

תתקשרו עם העיניים שלהם. עם הלב.

אלו העיניים שפגשתם בחדר הלידה כשהם נולדו,

וזהו ראי הנפש שלהם,

הטהורה והאהובה והמוכרת.

כל היתר? זה לא הם במהות שלהם.

אם אתם רציניים ואמיצים – תפתחו אלבום.

תוציאו תמונה שלו/ה מגיל שנתיים כשצחקתם ביחד, התחבקתם.

כן, זה עושה דמעות, הרגע הזה,

כשאנחנו נזכרים כמה אהבנו אותם,

והיינו בטוחים שנהיה שם עבורם לתמיד.

אבל זו האמת, אנחנו באמת אוהבים ושייכים, וגם הם.

רק שזה הלך לנו לאיבוד.

תלו את התמונה הזו בארון שלכם או שימו בארנק,

דברו עם הילד/ה הקטנ/ה שהם היו,

חבקו אותם חזק בדמיונכם,

ותתחילו לבנות מחדש הרגשה של

שייכות בלב שלכם אליהם בחזרה.

ולאחר שהלב שלנו מפסיק כל כך לכעוס ולהיפגע,

נוכל להתחיל לבנות מחדש את הרגשת השייכות שלנו איתם,

על ידי פעולות מקרבות, ולהושיט להם יד

מתוך מקום אוהב באמת,

ועם לב פתוח שיש בו מקום –

לכולם.

נעמי סובול היא מנהלת ארגון אהבת עולם, הבית להורים לנוער מתמודד, וכותבת הספר "קינצוג'י".