אילנה ראדה: "נמצאת במלחמה עד יום מותי, מרגישה שנשארתי רק עם הקב"ה"

שום דבר כבר לא יחזור להיות כשהיה בחייה של אילנה ראדה. כמעט 17 שנה עברו מאז אותו יום נורא שבו נרצחה בתה תאיר, מאז חייה השתנו לנצח. ואם חשבנו שהסיפור המטלטל הזה ימשיך להדהד רק כזיכרון בלתי נשכח, הרי שהוא עלה שוב לכותרות בחודשים האחרונים, לאחר שרומן זדורוב, מי שהורשע ברצח של תאיר, זכה למשפט חוזר שבו קבע בית המשפט שהוא זכאי. זדורוב שוחרר, בשעה שהרוצח האמיתי עדיין מסתובב חופשי ולא אותר. עבור ראדה, מדובר בימים לא פשוטים, בהם הפצע העמוק של חייה נפתח מחדש.

אילנה, איך עברה עליך השנה האחרונה?

"השנה האחרונה הייתה אחת השנים הכי לא צפויות שעברתי. ידענו שיתקיים משפט חוזר ושיש פה טביעת נעל שעליה יש דיון. היו שלושה שופטים, שניים מהם נתנו את הטון של כמעט חקירה חוזרת של עדויות, רמאויות, עובדות חדשות מהרצח, ולצערנו גם כשלים חמורים, גם במרחק של 17 שנה אחורה.

"המתח הגדול היה לגבי העדויות בפעם הראשונה של אדיר חבני ואולה קרבצ'נקו. במשך השנים כל האמון שלי התנפץ במערכות השונות, וברגע שהחלטתי שאני בוטחת בבית המשפט הזה ומחליטה לקבל את פסק הדין – היה לי יותר קל. בפסק הדין, שניים מהשופטים נתנו 23 סימנים מרמזים שיש לשניהם מעורבות ברצח ויש לבדוק בעניינם, עכשיו למעשה זו עכשיו המלחמה שלי בלבד.

"זאת אומרת, אם 17 שנה אני נלחמת, ולמעשה זדורוב קיבל את הפריבילגיה הזו למשפט חוזר מהמלחמה שלי, כי בהשוואה לתיקי רצח אחרים, לרוב משפחת הקורבן כמעט לא מתערבת ובית המשפט ממש מדיר אותה. אבל כאן כל המעורבות הציבורית סייעה מאוד ויצרה רעש גדול, והיו קבוצות שתמכו בו, וכל זה בסופו של דבר סייע לו להגיע למשפט חוזר".

מה את מרגישה כלפיו היום?

"כלום. הוא עדיין גר כאן בעיר, בקצרין. יכולה רק לומר שיש בי כעס שהוא הודה על דבר שלא עשה".

"אני זה הנס הגלוי של הקב"ה"

האם את עדיין מאמינה שימצאו את מי שרצח את תאיר?

"כן, בוודאי. אין לי ספק. צריך הרבה סבלנות וכוח, כי זו חוויה שסוחפת אותך מהחיים ומנפצת לך אותם, אבל זו המלחמה שלי עד יום מותי, זו זירה שכתובה בדם. יחד עם זאת, אני מאוד מרגישה את תאיר. בהתחלה חייתי בכעס, עצבים ואמוציות, ממש במצב של 'החיים שלפני' ו'החיים שאחרי', וכשהתחברתי לקב"ה הבנתי שלתאיר יש דרך. עם הזמן הבנתי שהיא אומרת לי: 'אמא, תחכי, אני אראה לך את כל הכשלים, ואחר כך יהיה פסק הדין'.

"במשפט הזה, לפני תחילתו, אמרתי שזו השנה של תאיר, שהיא באה לסיים את התפקיד שלה ובסופו של דבר זה ייגמר. איך זה ייגמר? לא יודעת. אבל יש לי אמונה ותקווה, ואני זה הנס הגלוי של הקב"ה. כי מי שהכיר אותי, את דרך החיים שלי, ואיך שגידלתי את תאיר, לא האמין שאני אשרוד אפילו שעה אחרי שהיא נרצחה. הילדים שלי אמרו את זה בריש גלי שהם מחר הולכים להלוויה של אמא, אבל קמתי למרות הכל. אני נלחמת ועושה הכל, לאו דווקא למען הצדק של תאיר, כי אני יודעת שאותה אני כבר לא אוכל להחזיר, אבל למען הנכדים שלנו, למען עם ישראל, לשקף לכולם, כי לצערי זה יכול לקרות לכל אחד".

מה נותן את הכוח? בטח יש המון רגעים לא פשוטים.

"נכון. קטעו לי את הנשמה ברצח של תאיר, וללמוד לנשום מחדש זו כברת דרך עבורי. מה שהכי גרוע, זה שאבא שלי נפטר מצער שנה אחרי, וגם אמא שלי ובעלי שחלו בסרטן במקביל. אבל עם כל הצער הזה, שום דבר לא דומה ללקבור ילד, אני לא חושבת שאי פעם אפשר להתגבר על זה.

"איבדתי את כל האמון בבני אדם ברמה של אפילו הילדים שלי, לא האמנתי אפילו להם. כל מילה חשבתי אם מי שמולי אומר לי את האמת או לא, הרגשתי שנשארתי רק עם הקב"ה. אני אישה מסורתית ונוכחתי לדעת שהוא זה שנותן לי את הכוח ומראה לי, וכל פעם שפניתי אליו הרגשתי שנעניתי, גם אם לפעמים התווכחתי איתו.

"זה לא פשוט. אני לא מתיימרת לומר שקיבלתי מתנה ואני מחזירה אותה, אבל כן הבנתי שהוא אומר לי: 'נתתי לך תפקיד קשה, והבת שלך הייתה קורבן, אבל אני גם אתן לך את הכוח', ואני רואה את זה יום יום ושעה שעה. והמעניין הוא, שגם במקומות הכי נמוכים שהייתי פניתי אליו כל לילה, ביקשתי ממנו שלא ישחיר את ליבי, שישאיר אותו פועם ומאמין, וכך אני מרגישה שקורה. הבנתי גם שככל שאני אעשה לעילוי נשמתה אני עוזרת לה, וכל עם ישראל התפלל ויאמין. היום אני גם יודעת שבעצם היציאה הפומבית שלי והאמירות שלי, החדרתי אמונה לאנשים שאפשר לחיות אחרי".

יש רגשות אשמה שמלווים אותך כל השנים האלה?

"לא, ואני אומרת את זה בלב שלם. היום אני יודעת שאין משהו שלא עשיתי כדי לשמור על תאיר ולהגשים את החלומות שלה. האכזבה שלנו היא שזה קרה במשמרת שלנו, למרות כל המעטפת של ההגנה, השמירה, האכפתיות, איך זה קרה אצלנו, זה הקושי. לכן הסקרנות הזו גם מה באמת קרה שם ואיך זה קרה ככה".

מה השתנה בחיים שלך מאז הרצח?

"עברתי הרבה טיפולים פסיכולוגיים שעזרו לי ולמדתי מהם המון. הוצאתי שני מושגים מאוד חשובים מהחיים שלי: 'אני חייבת' ו'לא נעים'. מבחינתי, הם כמו שק בתוך החיים שלנו, הם שק כבד מאוד – וברגע שהורדתי אותם נהייתה לי הקלה. בנוסף, הייתי גם אישה מאד נקייה, ברמה של פרפקציוניסטית, ולמדתי לשחרר את זה. אני לא אומרת שאני לא נקייה, אבל פחות מתעסקת בטפל, מנסה ליהנות מכל רגע, לעשות את הכי טוב שאפשר מהרגע, לראות את הזריחה, להודות לקב"ה על כל יום שהוא נותן לי ואמן שיהיה כזה כל יום. וכן, יש נפילות. אנשים אומרים לי 'את חזקה', אבל יש משברים לא פשוטים שאנחנו מנסים לצלוח, אני ושני הבנים, שנשארנו לבד אחרי פטירת בעלי, מנסים לבנות את הבית מחדש כי הוא התרסק בכל המובנים, מנסים לכבד את הרצונות אחד של השני. לפני שבוע נולדה לי נכדה חדשה, שזה גם נס. כל משהו שאתה מגיע אליו בחיים זה נס.

"חוץ מזה, היום אני מוסרת הרצאות, כותבת פוסטים ומקבלת המון פניות, ויש חמישה חבר'ה מדהימים שעוזרים לי למצוא את האמת, וגם מפרסמים את כל ההרצאות שלי. בהתחלה היה לי קשה לעמוד על במה, להיחשף, ולדבר את האמת שלי, אבל למדתי לראות את הטוב ושאני נותנת הרבה כוח ועוזרת לשנות את החשיבה. אני מספרת על החיים, כמה שכן להאמין, גם ברובד הנפשי, לבחור בחיים, איך לחיות אותם, לדעת להודות שאפשר ליפול. אני מרגישה גם שהרבה מהכוח שלי קיבלתי בזכות אזרחי מדינת ישראל, שמחבקים ואוהבים ולא חוסכים מלחבק ולתמוך, וזה כל רגע וכל שעה. כשאתה רואה את החיבוק של כולם, אתה לא יכול להסתגר בחדר וליילל על מר גורלך, אתה מרגיש כמה אפשר לשאוב כוח מהעם הזה.

איפה את מרצה?

"כל עם ישראל מזמינים אותי להרצאות: בני נוער, קבוצות נשים, גמלאים, אפילו במגזר הערבי שהייתי בהלם טוטאלי עד כמה הם מחוברים לסיפור הזה וכמה הוא נגע בהם. הגעתי גם לסבב הרצאות בארה"ב, ממש מחוף אל חוף, גם אנשים שגרים בחו"ל מתעניינים ושואלים ומחזקים, בתי ספר, מורים, עורכי דין. בגלל שאת מנגישה להם את עצמך בהכי אותנטי ולא מתיימרת להיות מישהו אחר, ולא מתנסחת מדי ולא מייפה, להרבה מאוד אנשים ניפצתי דעה, ואם באה ילדה שחיה בבית של שני שוטרים, ובטוחה שזדורוב אשם ואני מצליחה לשנות את דעתה – זו דרך שאתה מראה לאנשים".

"הקב"ה הביא לנו מלאך בבית"

תאיר נולדה בפער של 12 שנה משני האחים הבנים שמעליה. יש סיפור מיוחד מאחורי הלידה שלה?

"רצינו ילדים והרבה, אבל ראיתי את הקריירה של בעלי. הוא היה מנהל עבודה כשריונר בטנקים, בלבה של כל המבצעים, המלחמות, בין היחידות הגדולות שמחזיקות את הקווים האלה, אז כמעט ולא היה בבית. וכשראיתי אחרי הבן השני כמה זה קשה, ואתה רוצה הכל – גם שתהיה אמא בבית וגם לעשות הכל לבד – אז לקחנו פסק זמן. ואז נכנסתי להיריון באקראי.

"ואז באה תאיר. זה היה רגע מכונן, הייתי עם חברה בלידה ובעלי היה בלבנון, ואני בכיתי ורציתי רק לדעת שהיא בריאה. אפילו לא עניין אותי אם היא בת או בן, והיא יצאה מושלמת. אני מרגישה היום במבט לאחור, שהיא גידלה אותי ולא אני אותה. היא תמיד הייתה מאוד כנה, ישרה, מאוד 'ואהבת לרעך כמוך', אהבת האחר והשונה, פעלה חברתית, קהילתית, נתנה את כל כולה ללמידה, הייתה תלמידה מצטיינת, שכבתית, הייתה בפרויקט מצוינות, וגם למדה ריקוד והתקבלה ללהקה ייצוגית ברמת הגולן, שזה שילוב של שני הדברים האלה שעשה אותה ילדה מאוד מאושרת. סביבה היו רק שמחה, צחוק ואהבה, ולא ראית את הדבר הזה, אפילו לא במרחק אור ממנה. לכן לקח שנים בכלל להבין, אפילו לא לקבל, היינו בהכחשה בבית שתאיר הלכה ולא חזרה.

"תאיר אהבה לכבד כל אדם. יש לנו בני משפחה וחברים דתיים מאוד, יש לי שני אחים חרדים. יום אחד אנחנו נוסעים אליהם לשבת, אז היא אומרת לי: 'את יודעת שצריך להיות לי בארון בגדים דתיים', ואני שואלת אותה 'מה זה אומר?'. והיא מסבירה לי: חצאית ארוכה וחולצה אחרי המרפק. ואני בהלם, כי את הדברים הקטנים האלה לא לימדתי אותה. ויום אחד היא מתעכבת בחדר כשאנחנו ממהרים לבית הספר, והיא יושבת וקוראת ספרון. אני שואלת אותה מה זה, והיא מסבירה לי שהיא קוראת 'מודה אני' וקריאת שמע בלילה. ואתה לא יודע אם לבכות ברמה הזאת, כי אז אתה מבין שהקב"ה הביא לך מלאך בבית, מלאך שאתה צריך לגדל אותו ולשמור עליו ולעטוף אותו. גם היום אנשים שנכנסים לבית הכנסת שהוקם לזכרה, מרגישים שאיזה מלאך מחבק ועוטף אותם".

האם הייתה לך מחשבה שמשהו נורא כזה הולך לקרות כשהיא נעדרה?

"לא, ממש לא. זה היה בדצמבר, ואחרי שחיכינו כמה שעות והיא לא הגיעה, הודענו למשטרה. לאט לאט החלו להתאסף מלא אנשים בבית ובחוץ, וחמ"ל שלם שנוצר, ומחפשים אותה, ואני בטוחה שאוטוטו היא תיכנס הביתה ותגיד לי שאיזה פדיחות עשיתי לה ואיך חציתי הפעם את הגבול הפעם. זה רק היה תמוה בעיני, כי לא היה מתאים לה לא לענות לי.

"בסופו של דבר, תאיר לא תהפוך לעוד מספר. היא לא תהיה אחת מסטטיסטיקה. ילמדו מהמקרה שלה ומהכשלים שהיו שם, כי אני חושבת שנגעתי במשהו הכי חשוב לכולנו שזה למעשה הילדים שלנו. החשיפה וההנגשה של כל החומרים וההתעסקות הביאה בעצם לכך שחוץ מאיתנו אף אחד לא יכול לשמור על הילדים שלנו ומחובתנו כהורים לעשות הכל מהכל, לחנך אותם נכון, לשים אותם במקום הנכון, להאמין בהם, ולהתריע ולצעוק, ואם משהו לא נראה כשורה – לא להתעלם, ולצערנו אנחנו רואים את זה במשפחה, בבית, בחוץ. אבל תפילה לי לקב"ה שנראה ימים טובים, ובאמת שעם ישראל יפקח את עיניו ויראה את הטוב – כי זו הארץ שלנו. הקב"ה הוא התקווה שלי, הוא הדין והדיין, ורק עליו אני סומכת ואני יודעת שיהיה טוב".

אילנה ראדה תתארח בתוכניתה החדשה של מורן קורס, "שוברות שתיקה", שתעלה בקרוב באתר ובערוץ הידברות