"בכל פעם שהוא מתחמק מעזרה – אני כועסת על הילדים"

השבוע אני רוצה לספר על בני הזוג אברהם ושושנה (מובן שנעשו שינויים כדי שלא נזהה במי מדובר).

אברהם ושושנה נכנסו אלי הבוקר לקליניקה. שניהם נראו שפופים ומדוכדכים מתמיד.

אני מכיר את אברהם ושושנה לא מאתמול וגם לא משלשום, הם עוברים אצלי תהליך שנמשך כבר כמה חודשים, ואף פעם לא פגשתי אותם בכזה מצב רוח ירוד.

שושנה פתחה ראשונה ותיארה בעגמימות: "אברהם נטש אותי במהלך החג. הוא החליט שהוא צריך להתפלל בישיבה בה למד בנעוריו, ואני פשוט השתגעתי".

"למה השתגעת?", שאלתי, "כי מה קרה?".

"אני לא זוכרת אף שנה שהיה לי כזה ראש השנה גרוע. התרגזתי והתפרצתי על הילדים בלי סוף. הרגשתי נורא עם עצמי, כל דבר הכי קטן הוציא אותי משיווי המשקל. דווקא ביום הכי קדוש הגעתי לכאלה מקומות איומים.

"כל פעם אחרי התקפת עצבים הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר בשום אופן. לא עוברת חצי שעה – ואני מוצאת את עצמי שוב באותה פוזה, מתפרצת בכעס על הילדים.

"ואל תשאל אותי על מה, כי גם אני לא ממש יודעת. זה היה על דברים קטנים וטיפשיים כל כך, אני ממש לא מבינה את עצמי כשאני מגיעה למצבים הללו. כאילו אני מאבדת שליטה על עצמי".

"זה באמת לא פשוט", הגבתי. והאמת, באמת הרגשתי את הכאב שלה – גם להישאר לבד וגם לחוות תסכולים עם הילדים.

לאחר שהרגשתי שמשהו בה קצת נרגע, העזתי לשאול בעדינות: "אמרת לי קודם שהרגשת כאילו את מאבדת שליטה על הילדים, ואני שואל את עצמי, למה את אומרת 'כאילו'? האם את חושבת שאת מאבדת שליטה באמת, או בכאילו?".

"שאלה טובה", אמרה שושנה. "האמת, אני לא יודעת לענות על זה".

"כי מה היה קורה אם היית יודעת את התשובה?", שאלתי בהומור.

שושנה חייכה בהבנה. היא הבינה לאן אני חותר, והחליטה לאזור אומץ ולא לברוח מעצמה.

"כן. אני מעדיפה לברוח מהאמת ולשחק כאילו אין לי שליטה על עצמי, אבל כולנו יודעים שבעזרת הנשים של בית הכנסת זה לא קורה לי. אבל באיבוד השליטה הזה, משום מה, יש הרבה שליטה".

"קודם כל אני מעריך את הכנות והאומץ להסתכל לדברים בעיניים ולא לברוח מעצמך", הגבתי. "כעת אני רוצה לשאול אותך שאלה שדורשת עוד יותר אומץ. האם את רואה קשר בין הדברים? כלומר, האם את מנסה להפעיל את בעלך דרך אותן התפרצויות על הילדים?".

שושנה שתקה במשך כמה דקות. היא הרהרה בדברי, ואז אמרה: "לא נעים לי לומר, אבל זה ב-ד-יו-ק הסיפור. אני ממש משתמשת בזעם על הילדים כדי לנסות לגייס את אברהם. בכל פעם שהוא מתחמק מעזרה – אני כועסת עליהם".

המשך התהליך לא רלוונטי כרגע. המסר העצום הוא להבין שהרבה פעמים אנחנו עושים מניפולציות כדי להרוויח דברים. היכולת להתבונן בזה היא מתנה גדולה. ומעבר לזה, יש גם המקום של להכיל ולקבל את עצמך. ככל שאת מתוסכלת יותר מההתפרצות על הילדים – כך תתפרצי יותר ויותר. דווקא היכולת לקבל את זה ולהבין את עצמך, היא זו שתקטין את ההתפרצויות.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.