האלימות בתל אביב חושפת את המטרה האמיתית של קיצוני המחאה – וזאת לא הרפורמה המשפטית

התקרית האלימה בתל אביב, בה הותקפו הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה בעלי, וישראל זעירא, מנכ"ל ארגון "ראש יהודי", באה בתוך רצף אירועי הסתה כנגד שומרי מצוות מצד מובילי המחאה, אנשי תקשורת ואחרים. אלו התבטאו באופן מחריד, גם בתקשורת המיינסטרים, נגד יהודים שומרי דת ומסורת, שכונו "עלוקות", "מוצצי דם", "סרטן", "בורים ופרימיטיביים", כמו גם קריאות מהסוג של "צריך לעזור להם להציל אותם מעצמם" ו"לתלות אותם עם התפילין", ועוד שלל כינויים שבכל מקום אחר בעולם היו מוגדרים כאנטישמיות.  

האמירות והמעשים הללו אינם אך ורק ביטוי של התלהמות שמאפיינת את התקופה, אלא משהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

שימו לב לתופעה מעניינת: למובילי המחאה, מתברר, יש הרבה טענות כלפי הרבה מאד אנשים – נגד הימין ככלל וה'ביביסטים' בפרט, נגד המתנחלים "המשיחיים והקיצוניים", וגם נגד החרדים.

נגד החרדים הם טוענים, שבשל אי גיוסם לצבא במספרים משמעותיים הם מדירים את עצמם מ"הישראליות". הטענה כלפי המתנחלים היא כי הם מקדשים את "הכיבוש" ביהודה ושומרון ולא מתגוררים בתוך הקו הירוק. כלפי הציונות הדתית יש להם טענות שהם נהיו "משיחיים וקיצוניים", ולו רק היו נשארים רציונליים ונורמליים – היו נחשבים אחים 'על מלא'.

וזה עוד לא הכל: כלפי המסורתיים, יוצאי עדות המזרח, הם בטים בטענות שהם לא באמת רוצים להשתלב באקדמיה, בקולנוע, בהייטק –"לו רק תשתלבו, תגלו שאין אליכם שום יחס אפלייתי ומשפיל". על הליכודניקים הם מתלוננים כי אם רק יסלקו את ביבי, מיד העם יחזור להיות מאוחד ואוהב כמו פעם.

כך תמצאו הסבר ייחודי נגד כל אחת מהקבוצות. אך ככל שמתבוננים בהתנהגותם של המוחים, נמצא שיש סיבה נסתרת ומשותפת לפעולותיהם.

תכירו את הרב יגאל לוינשטיין. הוא  משמש כראש המכינה הקדם-צבאית בעלי, שתורמת הכי הרבה לצה"ל. מהמכינה שלו יצאו קצינים קרביים רבים, וטובי תלמידיה מסרו את נפשם במלחמות ישראל. שמותיהם של בוגרי המכינה רב סרן רועי קליין, סרן עמיחי מרחביה וסרן בניה שראל הי"ד מוכרים בלא מעט בתים בישראל.

האלימות שהופנתה כלפי הרב, שמשמש מודל לחיקוי לשירות הכי משמעותי שניתן לעשות בצבא, מוכיחה, באופן בוטה ואלים, שהטענה כאילו אי שירות החרדים בצבא היא הסיבה לשנאה כלפיהם פשוט שקרית.

תכירו גם את ישראל זעירא, מנכ"ל "ראש יהודי". ישראל הוא יזם נדל"ן, אדם אמיד שעוסק בפעילות ציבורית ובשוק הפרטי. בשנים האחרונות הוא מקדיש את זמנו היקר לפעילות חברתית של קירוב לבבות. לצורך כך, הוא עזב מקום מגורים נוח לטובת העיר תל אביב. אי אפשר לטעון שהוא עלוקה שחי על חשבון הציבור, ושהוא פועל רק לטובת המגזר שלו. ובכל זאת, עוצמת השנאה שהוא ספג השבוע הייתה מדהימה ומזעזעת.

עמית סגל ואביו חגי סגל הם דוגמה למה שמוכר כ"מפד"לניקים של פעם". ולמרות זאת, עוצמת השנאה כלפיהם ברשתות החברתיות היא מהמפורסמות.

ד"ר קרן אסייג היא אישה משכילה ופורצת דרך. ה"חיסרון" שלה הוא מוצאה המזרחי. לכן, כל זמן ששתקה היא הייתה סמל ל"השתלבות ולארץ ישראל היפה", אולם כאשר רק העזה לגלות עצמאות מחשבתית ולהביע דעות בעד זהות יהודית ובעד תפיסת עולם שמרנית – היא ספגה נאצות וקריאות לחרם מגדולי המכונים ליברלים וחסידי "חופש הביטוי" באקדמיה.

התסריטאי והיוצר מני אסייג והשחקן אוהד קנולר עברו תהליך דומה, וכך גם אנשי תקשורת רבים כדוגמת קלמן ליבסקינד, ינון מגל ואראל סג"ל, שעד לפני מספר שנים נחשבו לעיתונאים בכירים ומקצוענים, והיוו את ההוכחה שהתקשורת מקבלת את כולם – גם אנשי ימין. אך כל זה נגמר ברגע בו שאותם אנשי ימין התחילו להגיד את דעתם בקול בעד זהות יהודית ובעד שמרנות מסורתית. מבחינת הסלקטורים של האליטה, הם מכונים מאז "שופרות", "מכונת רעל" ועוד כינויי גנאי.

הם טוענים שאין להם בעיה אישית עם הימין והליכודיניקים – רק עם ביבי, אבל בפועל הם רודפים את כולם – מיריב לוין ועד ניר ברקת, מאבי דיכטר ראש השב"כ לשעבר, ועד הבן של השר מיקי זוהר והבת של חברת הכנסת טלי גוטליב בעלת הצרכים המיוחדים.

מה שהיה נראה בהתחלה כמחאה לגיטימית בעד הדמוקרטיה – התדרדר על ידי מיעוט קיצוני למעשי אלימות של פגיעה בשרים, אלימות נגד גופים פרטיים, זריקת שטרות כסף לעבר בחורי ישיבות חרדים, מצור על בני ברק, אלימות נגד רבנים ובתי כנסת, נרמול חסימות אלימות של כבישים ושריפת צמיגים. ככל שעוקבים אחרי המדרון בו צועדים אותם קיצונים ממובילי המחאה, ניתן לראות כי זה לא הימין שמעניין אותם באמת, וגם לא המתנחלים. לא הציבור הדתי-לאומי, אפילו לא החרדים כחברת מיעוט.

ממה הם מפחדים? הם מפחדים מהדמוגרפיה הגדלה של הציבור האמוני במדינת ישראל, ולכן כל מה שמסמל יהדות – הם נגדו, וכל מי שנושא את הסמלים היהודים נחשב מבחינתם כאויב. המחאה האמיתית שלהם היא נגד הזהות היהודית – נגד כל סממן של יהדות.

המחאה נגד הרפורמה המשפטית לכשעצמה יכול שיש בה טענות צודקות וענייניות, שניתן היה לפתור אותן עם רצון טוב של שני הצדדים. אך נראה כי עבור קבוצה קטנה וקיצונית של מובילי המחאה, פתרון לא מעניין אותם – עבורם המחאה הוא עניין פתולוגי שמביא אותם להרוס כל חלקה טובה ולחרב את האחדות בעם.

תופעה זו באה לידי ביטוי בשנה האחרונה, אך היא לא תופעה חדשה – לאורך ההיסטוריה העם היהודי סבל מיהודים שנלחמו נגד בני עמם, ואף פנו לאומות העולם כדי להכפיש את היהודים. אולם דווקא כעת, בתקופת הימים הנוראים והחגים בה אצל רוב העם ניכר החיבור אל המסורת והזהות היהודית, ניתן לראות כי למרות כל הרעש והצלצולים – רב המחבר על המפריד, והיהדות כאן כדי להישאר. הציבור היהודי מוכיח כי רובו המוחלט מחובר למסורת ישראל, ואותם קיצונים הם מיעוט קטן, קולני ואלים שאין סופו להתקיים.

הרב דוד דרוק הינו יו"ר ארגון כיסופים הפועל להעמקת המסורת והזהות היהודית, חוקר ומרצה בתחומי יהדות והחברה החרדית.