בדרך לכותל: צועדים קדימה או נשארים תקועים בעבר?

פקקי תנועה ענקיים ונחלי אדם אנושיים, שהתפתלו בין רחובות וסמטאות, קידמו את כל מי שהגיע במוצאי שבת האחרון למרכז העיר ירושלים. רובם המוחלט של הצועדים עשו את דרכם אל רחבת הכותל לאמירת הסליחות בפעם האחרונה לפני התקדש היום הנורא. אך היו לא מעט שצעדו לא הרחק משם, בשכונת רחביה – מנצלים, או מדויק יותר לומר מחמיצים, את מוצאי השבת הייחודי כדי להפגין ולמחות על מגוון נושאים שונים ומשונים.

הטור הזה לא היה נכתב אילולי צעדתי רגלית במוצאי שבת לכיוון הכותל. בדרך עברתי ברחוב עזה, בו ממוקם מעונו הפרטי של ראש הממשלה נתניהו. מולי צעדו אנשים נושאי דגלים, רובם היו מבוגרים ואף זקנים ממש, ששירכו את רגליהם כשעל חולצותיהם מגוון סיסמאות – חלקן נגד "הכיבוש", חלקן בעד זכויות נשים, והאחרות נגד ובעד כל מיני דברים אחרים. מה שבעיקר תפס את תשומת ליבי היו הבעות הפנים שלהם – מעין שילוב של שעמום וייאוש.

בירכתי את הבאים מולי במאור פנים בברכת גמר חתימה טובה ושנה טובה, אך בליבי חשתי עצבות גדולה. רבים מהם ודאי עשו בחייהם רבות למען מדינת ישראל, אך העובדה שכיום, ממרום גילם, הם מוצאים צורך לצאת ולהפגין, מלמדת שהם חשים שההשקעה שלהם לא הניבה את התוצאה הרצויה מבחינתם. די עצוב לראות אנשים כה רבים שפספסו את המטרה האמיתית שלשמה הוקמה המדינה היהודית; במקום להתפעל מהשיבה של היהודים לארצם ולמקור מחצבתם, הם בחרו לראות בישראל עוד מדינה המושתתת על רעיונות ואידיאלים זרים ולהתאכזב מכך שלהשקפתם היא לא ממלאת את ייעודה.

העצבות שחשתי בשל המפגינים הללו גדלה כאשר כעבור מספר דקות הגעתי לאזור הרובע היהודי. שם עברו על פני עשרות אלפי יהודים, רובם ללא חזות דתית מובהקת, אך על פני כולם הייתה אותה נהרה של השתוקקות המגיעה מעומק הלב היהודי להגיע אל שריד מקדשנו ולהשתתף באמירת הסליחות הגדולה בעולם. יהודים יקרים שליבם בוער באמת הפשוטה שאין עוד מלבדו, ובהבנה שהמלך בשדה וזה הזמן לבקש סליחה ומחילה על העבר ולבקש על כל מה שצריך לעתיד.

אי אפשר היה שלא להבחין בפער העצום בין אותם קשישים שצועדים לעבר שום מקום לבין האלפים שצועדים קדימה – כל אחד בדרכו הייחודית ובקצב שלו – בדרך העולה בית א-ל. הם דור העתיד של עם ישראל, ומשנה לשנה מצטרפים אליהם רבים-רבים נוספים.

אך לא בשביל לספר על חוויותיי נכתב הטור הזה.

אנחנו צריכים לדעת כי למרות שזכינו להימנות על האנשים שנמצאים בדרכם קדימה, אל לנו לשכוח את אחינו שטרם זכו לכך. צריך לדעת שאנחנו כאן לא בשביל לנוח על זרי הדפנה, בתחושת סיפוק כאילו די בכך שאנחנו זכינו, אלא חובה עלינו לראות את התמונה הרחבה ואת הרבים האחרים שעדיין לא צועדים בדרך ליעד הנכון בירושלים. גם אם אין לכולנו הכלים והיכולת להשפיע עליהם, בכל זאת יש בידינו דבר אחד שבו כולם יכולים לסייע להם – להתפלל.

יום כיפור אמנם מאחורינו, אך אנחנו עדיין בעיצומם של ימים המסוגלים במיוחד לקבלת תפילותינו. ולכן, אל תשכחו את אחינו הטועים והתועים ותקדישו תפילה קטנה מעומק הלב, שנזכה כולנו – ללא יוצא מהכלל – לקבל עול מלכות שמיים.