סיון רהב מאיר: יש צליל שרק אתה יכול להוסיף לתזמורת

1. וואו, כמה שאנחנו צריכים יום כיפור עכשיו. זו הרפורמה האמיתית, הכוללת, הנדרשת יותר מכל.

ראשית, בגלל האחריות האישית. אחרי שנה של האשמות כלפי חוץ, זו יממה של חיפוש פנימה. לא מה המחנה השני עשה לא בסדר, אלא מה אתה עשית לא בסדר. יום כיפור אומר לך: די לווטאבאוטיזם. עזוב רגע את הפוליטיקאים ואת התקשורת ואת בג"ץ. 364 ימים תדבר עליהם, היום - עליך. הבנו, הם לא בסדר, ואתה? מה אתה יכול לתקן? הווידוי אפילו מסודר לפי הא"ב: אשמנו, בגדנו. אתה מסוגל להודות שאתה לא מושלם, וצריך להשתנות?

וכדי לעבור את התהליך הזה, יש ביום כיפור גם את השקט. הדממה. יממה בלי חדשות ופושים ומבזקים. הפוליטיקאים לא צריכים להתראיין בכל רגע, מטות מאבק לא צריכים להוציא תגובות, אפשר להרפות. החדשות האמיתיות הן שהיממה הקדושה ביותר נכנסת ואז יוצאת, וכדאי לנצל את ההזדמנות השנתית הזו היטב.

ומעל הכל, אנחנו זקוקים ליום כיפור בגלל המחילה. כל כך הרבה לכלוך צריך למחוק. כל כך הרבה טרלול, אלימות, הקצנה, מה עושים? אנשים רבים שאלו את עצמם השנה, מול קווים אדומים שנחצו, מול תקדימים שהפכו נורמליים, האם אפשר יהיה לתקן ולחזור אחורה? התשובה של יום כיפור היא כן ולא. כן, אפשר לתקן, אבל לא לחזור אחורה, אלא לעלות למקום גבוה אפילו יותר. לא רק שאפשר וחובה לתפור מחדש את הקרעים, אלא שהרקמה צריכה להיות יפה יותר. קוראים לזה תשובה. זה הסוד ביום הזה, שאפשר להתחיל מחדש, שיש מקום לסליחה ולהזדמנות נוספת, ושצריך רק להשתפר מתוך מה שעברנו.

והתורה מספרת על היום שלפנינו: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". וואו, כמה שאנחנו צריכים יום כיפור עכשיו.

2. מה אומרים למאושפזים בכפר שאול בערב יום כיפור? אין לי פחד קהל, אבל דווקא שם פחדתי.

כפר שאול הוא מרכז למתמודדי נפש. עברתי שם בחוץ מאות פעמים בחיי, בכניסה לשכונת הר נוף בירושלים, אבל מעולם לא חשבתי להיכנס.

לפני כמה ימים נכנסתי. ורד מזומן־אביעד, שבתה אושפזה במחלקה פסיכיאטרית, החלה לחולל מהפכה ביחס למחלקות האלה. מרצים וזמרים מגיעים לשם לדבר ולהופיע, קבוצות מתנדבים מגיעות לעשות שם קבלת שבת וקידוש, והנה, גם אירוע לקראת יום כיפור נערך שם.

אבל מה אומרים? סיפרתי על עצמי ושאלתי אותם מה הכי חשוב להם שיידעו עליהם בעולם בחוץ. "כשאני יוצא מסתכלים עלי מוזר וצוחקים עלי", אמר מישהו. "אני מרגישה סוג ב', מקולקלת, לא ראויה ולא רצויה", אמרה אחרת. כולם חזרו על אותו מסר במילים שונות, עד שאחד מהם אמר: "אני בכלל לא מבין למה אלוקים ברא אותי!".

סיפרתי להם את הסיפור על ארטורו טוסקניני, שמתאים לכולנו בערב יום כיפור. על הגאון מאיטליה שנחשב למנצח בעל אוזן רגישה במיוחד ועם זיכרון יוצא דופן.

בזמן מלחמת העולם השנייה הוא חי בניו־יורק. סופר אמריקאי צעיר הציע לכתוב איתו את סיפור חייו, ונפגש איתו מדי פעם כדי לראיין אותו. ערב אחד הודיע לו טוסקניני שלא יוכלו להיפגש: "התזמורת הסימפונית של ברלין מנגנת יצירה של מוצרט. בעבר ניצחתי על התזמורת הזו ועל היצירה הזו, והערב אני רוצה להאזין ברדיו לביצוע".

הסופר ראה באירוע הזדמנות ללמוד איך מומחה כטוסקניני מאזין ליצירה מוזיקלית, וביקש רשות להצטרף אליו.

באותו ערב הם ישבו בביתו של טוסקניני בניו־יורק, והקשיבו לביצוע המדויק. "זה היה מושלם, נכון?", שאל הסופר, כשברדיו סיימו לשדר גם את מחיאות הכפיים.

למרבה ההפתעה, טוסקניני לא התלהב. "כמעט. משהו היה חסר". "חסר?", התפלא הסופר. "כן, כנר אחד היה חסר. משהו בנגינת הכינורות לא היה מושלם".

הסופר לא הבין איך טוסקניני הבחין בכך, ולמחרת טרח וצלצל אל מנצח התזמורת בברלין ושאל אם מישהו היה חסר. "יש לנו 120 נגנים", הוא ענה. "מתוכם 15 נגני כינור. אתמול היו רק 14. אחד מהם היה חולה ולא הגיע".

במפגש הבא שלהם הסופר לא התאפק. "איך ידעת?", הוא שאל את טוסקניני. "כשאתה ואני מקשיבים ליצירה", הוא הסביר, "זה לא אותו דבר. אתה שומע אותה כמאזין מן הקהל. אני שומע אותה כמנצח שאחראי על כל הכלים כולם, ועל הנגינה שלהם יחד. עבורי, כל כלי הוא משמעותי וחשוב ליצירה המושלמת. לי, הכינור ה־15 חסר...".

בחזרה מניו־יורק ומברלין לכפר שאול. המאושפזים בכפר שאול הבינו את המשל ואת הקשר שלו לזמן, למקום ולאנשים. לכל אדם בעולם יש תפקיד שאף אחד מלבדו לא יכול לעשות. יש צליל שרק הוא יכול להשמיע ולהוסיף לעולם. כאותו כנר שלא הגיע, כולנו חלק מהתזמורת.

יום כיפור מדגיש איך כל אחד חשוב וחיוני. אלוקים, המנצח הגדול של התזמורת של העולם, מחכה גם לצליל שלנו, הוא יודע מה חשיבותנו. אף אחד לא מיותר.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".