"עיר עברית טהורה"? מחשבות נוגות בעקבות סערת כיפור בתל אביב

"לא ניתן לשנות את האופי של העיר", אמר ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, בהתייחסו לעימותים סביב תפילות יום הכיפורים במקומות ציבוריים בעיר. למרות המאורעות המקוממים של יום כיפור, שצבטו את הלב, אבקש להתייחס דווקא לאמירה הזאת של ראש העיר הוותיק. השאלה היא, כמובן, מהו האופי של העיר. בהתאם לכך נוכל לקבוע האם הוא בכלל משתנה, או שהשינוי אכן מתרחש – אבל לכיוון ההפוך מהאופי הנשכח שלה. אולי זה שנוח לשכוח ואפילו להתכחש לו.

גדלתי בתל אביב. אני זוכר היטב את השבתות שבהן הייתי מגיע לסבי וסבתי ברחוב מזא"ה. צעדתי כילד עם סבי ז"ל לבית הכנסת שלו, "השטיבל" בעגה החסידית, שבו התפללו ולמדו חשובי הקהילה. בתי הכנסת שקקו חיים עם מאות מתפללים. נכחתי כילד בלפחות ארבעה בתי כנסת של חסידות גור באזור ההוא של תל אביב, אך היו עוד רבים שפעלו ותססו – כמו אלה של חסידי בעלז, סאדיגורה וקהילות נוספות.

בעבר הרחוק יותר פעלו בעיר קהילות וחסידויות נוספות. זמן לא רב חלף מאז, וכמעט לא נותר זכר לקהילות הללו. הן התפוררו. נותרו באותם אזורים שאריות בודדות מתקופות הזוהר של בתי הכנסת ההומים מתפללים, שבהן נראו ברחובות לא מעט יהודים עם זקנים ופאות. לא עברו מאז הרבה שנים, והאופי השתנה לחלוטין. החרדים, שהיו תמיד חלק מהנוף של העיר העברית הראשונה, נדחקו החוצה. העיר הליברלית לא הצליחה להכיל אותם. הם גם לא הצליחו להכיל אותה.

הרבה מרכיבים השפיעו על עזיבת החרדים את תל אביב. אף אחד לא זרק אותם בכוח. אלה מחירי הדירות שהתייקרו מאוד, ערים נוספות שהתפתחו בינתיים ומשכו אליהן תושבים חרדים, אך גם הצביון שהלך ואבד עם הזמן. "היום חרדי כבר לא יכול לגור בתל אביב", הסבירו אנשים שעברו ליישובים אחרים. "העיר לא מה שהייתה, המחזות אינם אותם מחזות". ועכשיו הגיעה התפילה ברחובה של עיר והמחישה את מה שהם אמרו: בתל אביב של היום אין מקום למסורת פומבית. תפילה עם מחיצה, שלא כפתה את עצמה על איש, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי – זה כנראה יותר מדי בשביל העיר העברית הראשונה. גם לסובלנות יש גבול.   

האם זהו האופי של העיר? מול עיניי עומדת הכרזה של עיריית תל אביב משנת 1933, עליה חתם ראש העיר דאז מאיר דיזנגוף, ובה נכתב: "פנו כמה וכמה לציבור התל אביבי בבקשה ובדרישה נמרצה להימנע מחילול שבת בפרהסיא, דבר הפוגע ברגשות הציבור החרדי שבעיר וכן בשמה הטוב של תל אביב כעיר עברית טהורה". ניתן ללמוד מכרזה זו דבר או שניים על האופי האמיתי של תל אביב: היו בה חרדים שהתחשבו ברגשותיהם, ומנהיגיה ראו בה "עיר עברית טהורה".

הכרזה מסתיימת במילים מרגשות: "זכרו כי השבת היא אות הסולידריות הלאומית הנפלאה ביותר מדור דור, וכל הפוגע בה – באחדות ישראל הוא פוגע. שמרו על השבת והיא תשמור עלינו!". והנה, בדיוק 90 שנה חלפו להן, והעיר שינתה פניה. האם היום מישהו יעז להוציא מסמך רשמי דומה? האם הליברלים היו שותקים נוכח "הדתה" שכזו? האם למפוצצי התפילה ביום כיפור אכפת הסולידריות של השבת? יש בכלל מישהו שזוכר שהעיר הזאת שרויה בלי רב ראשי רשמי?

העיר שמכילה כל גחמה, שיודעת להגן על המרחב הציבורי מפני תפילה נפרדת בעיצומו של היום הקדוש ביותר לעם היהודי, ממשיכה להשתנות. אבל לא כפי שחולדאי חושש, אלא לכיוון ההפוך. האופי של העיר כבר השתנה.