כולם מכים על חטא, ואני מביטה סביבי וחושבת על כל הדברים הטובים שעשינו יחד כעם

צהרי יום הכיפורים בקטמנדו. אגלי זיעה נטפו על פניו של קרישנה, נהג הריקשה, בשעה שדיווש אל השביל המוביל אל בית חב"ד.

מן הריקשה קיפץ בקלילות איש עם פני ילד נרגש.

רק דרך על המרצפת – והנה רוח קלילה נשבה פתע בינות למתפללים, טפחה על הטליתות וליטפה את פניהם.

אני, שגם ככה הייתי בחוץ באותו הרגע, ניגשתי אליו.

העיניים שלו צחקו אלי כשהוא סיפר באנגלית ששמו מייקל.

מייקל הגיע לפני יומיים ממיזורי שבארצות הברית לנפאל, במטרה לטפס על פסגת האיילנד פיק.

יש לו עוד כל כך הרבה לארוז ולסדר. עליו להספיק ולקנות כובע מחמם, והכי חשוב, מעיל רוח שיחליף את המעיל הישן והקרוע שיש לו.

אבל הבוקר הוא קיבל שיחת טלפון מאמא, שהזכירה לו שיום כיפור היום.

זו הייתה סבתא שביקשה ממנה להזכיר לו.

היא עצמה כבר לא הולכת לבית הכנסת, בשל דלקת הפרקים שפוקדת אותה חדשים לבקרים, אבל היא לא שכחה לבקש מאמא שתזכיר למייקל שלה.

כמה שהיא אוהבת את הנכד הזה, עם עיני התכלת וגומות החן השוחקות!

נכון, הוא כבר בן שלושים ושמונה, אבל בשבילה הוא יישאר תמיד מייקל הקטן, שנהג להניח את ראשו בחיקה בכל פעם שהבדידות והקושי העיקו על המשפחה הקטנה שלהם.

כשלאימא שלו לא היתה סבלנות וזמן בשבילו, היתה סבתא עוטפת אותו בזרועותיה ושרה לו שיר ערש בשפה לא מוכרת.

"אידיש", היא קראה לזה.

מאז שהוא זוכר עצמו הם היו תמיד יחד: מייקל, אמא וסבתא הטובה, עם ריח הזעפרן והתבשילים בשמלתה.

כעת הוא כאן. איתנו.

קמטי הזמן חרשו אותות בפניו, אך בנפשו הוא חסין מתמיד.

הוא עומד לכבוש את ההר.

גם בשבילו וגם בשביל סבתא.

על השולחן הגדול שבכניסה יש מחזורי תפילה.

אני רואה אותו מתלבט בין המחזור החום לשחור, כשלבסוף הוא ניגש לסלון של בית חב"ד.

הוא יוצא מהסלון כעבור מספר שניות עם ספר צבעוני: "העיקר החיוך שבלב: מדריך חייכני לחיים אופטימיים", זהו שמו של הספר.

מייקל מהלך בין המתפללים כשהספר בידו, נעלי הספורט שלו מותירות שבילים צהובים על רצפת הפרקט החומה. לבסוף נעמד לצד החזן, מאיר אליו בגומותיו.

הקהל מתיישב, ומייקל גם כן.

הקהל נעמד, ומייקל יחד איתם.

"אמת מה נהדר היה מראה כהן גדול", שרים כולם יחד. והנה בדמיונם מהלך כהן בהילוך אצילי בין קרנות המזבח, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו.

זהו הרגע שבו אני מרשה לעצמי להביט בפניהם של הצעירים. כל כך הרבה שנים אנו כאן, ואני עדיין נרגשת בכל פעם מחדש לגלות את הניצוץ שנדלק. את היחידה שבנפש, זו שמתעוררת בכל פעם מחדש.

הנה יערה. אך אתמול ניהלנו שיחה ערה אל תוך הלילה. "עזבי יום כיפור, חני", היא אמרה. "אני כבר לא מאמינה בכלום!", הבהירה על רקע שריקתה של מכלית המים המרוקנת מים אל הבור של בית חב"ד.

"תבואי", ביקשתי. "בשבילי. אני רוצה שתהיי איתי".

אז היא באה.

דוק של דמעות מכסה את עיניה כעת, וגם אם אינה מאמינה – כהן גדול מאיר את לבה ברגע זה ממש.

הכהן הגדול מבקר גם אצל אלון הגבוה, ארין המתולתלת וחיליק השקט.

הוא עוטף את עמק קטמנדו כולו, מחכה לו למייקל על פסגת האיילנד פיק, כדמות הקשת מתוך הענן.

מייקל מחזיק את הספר הקטן כל הזמן באותו העמוד. כשכולם שרים, הוא מזמזם את המנגינה העתיקה של סבתא עם המילים בשפה הלא מוכרת.

כשמשתחווים, הוא מניח לרגע את הספר על ספסל העץ וכורע אף הוא.

"אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי", מכים כולם על חטא.

ואני מביטה סביבי וחושבת על כל הדברים הטובים שעשינו יחד כעם: איך אהבנו, בטחנו, גישרנו, דיברנו טוב.

כל כך הרבה טוב עשינו יחד.

מייקל נפרד מאיתנו לשלום, מניח את הספר לצד מחזורי התפילה, לא לפני שהוא מבטיח לנו שישוב הערב אל בית חב"ד כדי לאכול ארוחה חמה.

הוא גם יעזור גם לבנות את סוכת המטיילים הגדולה.

תמיד אהב עבודת כפיים.

כעת הוא יוצא לחפש לו כובע ומעיל רוח.

שלו הרי ישן וקרוע.

* * *

דפי הספר הקטן שהיו בידיים של מייקל קוראים לי.

אני קרבה לראות את העמוד של מייקל.  זה שהיה פתוח לפניו בשעות האחרונות.

זה שלא הסיר את עיניו הצוחקות ממנו, בלי שהבין מילה: "אל תשפטו אנשים על פי מראה. לב עשיר עשוי להסתתר מאחורי מעיל זול", נכתב שם.

רוח קלילה נשבה פתאום בינות לאנשים, טפחה על הטליתות, ליטפה את פני כולנו.