הרב שנמלט מאוקראינה: "לא האמנו שתפרוץ מלחמה"

אחד התיעודים המוכרים של מלחמת רוסיה-אוקראינה, מהצד היהודי שלה, היה זה של הרב שלמה וילהלם, שליח חב"ד בז'יטומיר, מקריא את תפילת הדרך במטוס שעמו נמלט עם יהודים נוספים מאוקראינה לישראל. "נאלצנו להימלט בעקבות התקרבות החזית הרוסית לעיירה שלנו, ז'יטומיר. לא הייתה לנו ברירה אחרת", הוא אומר בכאב בשיחה עם 'הידברות'.

לז'יטומיר הגיע הרב וילהלם גם כן בתקופה מורכבת. "הימים הראשונים שלי בעיר היו ימי קריסת 'מסך הברזל' הקומוניסטי. למעשה הייתי מהבודדים שעשו אז את הדרך מישראל לאוקראינה. רובם של יהודי ברית המועצות עשו באותם ימים את הדרך ההפוכה – מאוקראינה ומרוסיה למדינת ישראל, כשהם מנצלים את תחילת ההתערערות של 'מסך הברזל' הקומוניסטי, ולאחר מכן – את קריסתו הסופית.

"אני זוכר את ההפתעה שפקדה אותי בשעה שהגעתי לז'יטומיר, לראשונה לפני 29 שנים", הוא נזכר. "העיר הייתה אז שממה רוחנית של ממש. אבל למרות הקשיים שהיו, בליבי הודיתי בכל רגע על הזכות להיות שליחו של הרבי מליובאוויטש, כאמור למרות המקום המרוחק והנחשל".

לצד העזיבה היהודית, שהלכה וגברה ככל שחלף הזמן ונעלמו השאריות האחרונות של 'מסך הברזל', את פניו של הרב וילהלם קיבלו מאות רבות של יהודים שלמרות זאת נותרו להתגורר במקום. "עד לקריסת הקומוניזם התגוררו בעיר כ-15 אלף יהודים", הוא מציין. "המספר הזה פחת משמעותית עם התפרקותה של ברית המועצות, אבל עדיין נותרו בה יהודים, ולא רק בז'יטומיר אלא בכל אזור מערב אוקראינה".

ההתייחסות בדבריו של הרב וילהלם לשאר יהודי מערב אוקראינה איננה באה בחלל ריק: "כיום אני משמש כרב הראשי של מערב אוקראינה כולה, למרות שהגעתי כדי לכהן כרב בז'יטומיר בלבד. לאחר תחילת פעילותי בז'יטומיר הבנתי שעלי לדאוג גם לשאר  היהודים שמתגוררים במערב המדינה, גם אלו שאינם שייכים למחוז ז'יטומיר. הסיבה לכך הייתה פשוטה: באותה עת הייתי הרב היחידי בכל מערב אוקראינה. הבנתי שלא אוכל להזניח את היהודים שמתגוררים באזור ללא דמות רב, ולפעמים אף ללא כל קשר אל היהדות".

רבים מהיהודים, שכיום הוא מכיר היטב, חיו בימיו הראשונים בעיר ללא שניתן יהיה להבחין בשוני חיצוני בינם לבין שכניהם הגויים, רח"ל. בהמשך הוא יחולל מהפכה של ממש באזור, ורבים מאותם יהודים יכירו את אביהם שבשמיים בשל פעילותו.

שטח פעילותו של הרב וילהלם הוא עצום בגודלו, ומתגוררים בו יהודים במרחקים גדולים זה מזה. "אוקראינה מחולקת ל-28 מחוזות, כשבכל מחוז עשרות כפרים ועיירות", הוא מסביר. "במהלך השנים גיליתי בכל אחד מהאזורים הללו יהודים. רק במחוז ז'יטומיר עצמו מצאתי כמאה נקודות שבהן מתגוררים יהודים. בהמשך פנו אליי גם ממחוזות אחרים, והתחלתי לכהן גם שם כרב".

ברשימת הערים והעיירות שנתונות תחת חסותו של הרב וילהלם שמות שמעוררים רטט של התרגשות בקרב מאות אלפי יהודים ברחבי העולם, במיוחד אלו שמכירים את העולם החסידי. אלו כוללות את הערים צ'רנוביץ', וויז'ניצא, אונגוואר, ואף ברדיטשוב שבה התגורר מי שכונה 'סנגורן של ישראל', רבי לוי יצחק מברדיטשוב, לצד ערים נוספות שהיו יעד לגדולי ישראל ולרבבות יהודים שהתגוררו בהן בשנים עברו.

למעשה, פעילותו של הרב וילהלם חלשה על שטח שגובל עד רומניה ובלארוס. קרבתה של ז'יטומיר אל הגבול התבררה בתקופה האחרונה כעקב אכילס של המקום. "היותה של העיר במרחק של קילומטר אחד בלבד מבלארוס סייעה לתושבים המקומיים במובן מה בימים רגועים יותר, אבל עם פרוץ המלחמה היא הפכה לאבן נגף מבחינתם לאור הקרבה של החזית אל ז'יטומיר".

גילוי יהודים במלחמה

למרות פעילותו של הרב וילהלם, הנוכחות היהודית במערב אוקראינה לא גדלה עם השנים אלא דווקא הצטמצמה. "היהודים מעדיפים לעבור לישראל או למדינות אחרות", הוא מסביר. "ועדיין חשוב להעניק לאלו שנותרים באוקראינה, ויש רבים כאלו, את המעטפת הרוחנית וגם הגשמית הנחוצה. בגלל שלמרות הכול אוקראינה נותרת מעוז יהודי".

על הנקודה היהודית הזו, שנותרת באוקראינה לכל אורך השנים, אומר הרב וילהלם: "ישנה אימרה יהודית שנונה שמספרת על כך שהיהודי האחרון בברדיטשוב החליט לעלות לארץ ישראל, אבל בזמן שעלה לרכבת הוא גילה עשרות מיהודי העיירה כשהם מלווים אותו לאות פרידה בדרכו לארץ... לאימרה הזו יש אמת מסוימת. באוקראינה תמיד מגלים יהודים, גם כשנדמה שאין באזור עוד יהודים. ראיתי זאת בעצמי. כאשר הגעתי לז'יטומיר הייתי בטוח שבתוך חמש-שש שנים לא יישאר כאן יהודי אחד, וזה לא קרה".

כמה יהודים יש ברחבי אוקראינה?

"ערב המלחמה, ההערכה שלנו הייתה שבכל רחבי אוקראינה מתגוררים כרבע מיליון יהודים. בעיר ז'יטומיר עצמה התגוררו כשלושת אלפים יהודים, ובמחוז כולו שלושת אלפים נוספים. בכל מערב אוקראינה היו באותה עת כשלושים עד ארבעים אלף יהודים. אבל מאז שפרצה המלחמה הנתונים השתנו לחלוטין. יהודים רבים נמלטו מהמדינה, ואחרים עברו מעיר לעיר. מספרם של היהודים בז'יטומיר, לדוגמה, עומד כיום על כרבע ממה שהיה קודם - כ-700, לפי האומדנים השונים.

"מצד שני", הוא מציין, "בערים אחרות במערב אוקראינה דווקא נוספו יהודים רבים, רובם פליטים. המעניין הוא שגם בז'יטומיר גילינו עם פרוץ המלחמה על יהודים רבים שכלל לא היו קשורים לקהילה עד אותה עת, ובצוק העיתים הפכו להיות חלק מהקהילה. למעשה, כמאה מתוך 700 היהודים שכיום מוכרים לקהילה בז'יטומיר לא היו מוכרים לנו קודם לכן".

מה הסיבה שלפתע מתגלים יהודים חדשים?

"הסיבה לכך היא כמובן המלחמה. זה התחיל עם כך שרבים מהיהודים המקומיים ביקשו לעזוב והקהילה סיפקה להם מענה, וזה כנראה היה ניכר לעין. יהודים שלא היו חברים בקהילה זיהו את הערבות והסיוע ההדדי – והחליטו גם הם להצטרף. אחרים הגיעו בשל הנקודה היהודית שמתעוררת לפעמים בזמנים קשים.

"חשוב להבין שאנו משתדלים לסייע ליהודים בשלל אמצעים, בהם תרופות ומצרכים חיוניים. אלו דברים קריטיים מבחינת מי שמתגוררים באזורי מלחמה. בנוסף, במהלך המלחמה זכיתי להניח ליותר משלושים יהודים תפילין לראשונה בחייהם. אחד מהיהודים הללו היה אב למשפחה שנמלטה מעיירה נידחת באזור שנכבש על ידי הרוסים, והם הגיעו לז'יטומיר. הבת נכנסה לבית הספר של הקהילה, וכיום היא יודעת לראשונה מהי 'קריאת שמע' ומיהו משה רבינו".

המציאות הזו, של יהודים כה רחוקים, הייתה קיימת בנוכחות פחותה עם התפרקות ברית המועצות: "כשהגענו למקום היו בעיר יותר יהודים שהכירו את היהדות, גם מהרחוקים יותר. חלקם למדו בסתר תורה. אחרים שמעו על דמויות כמו האדמו"ר מריבניץ. רבים מאלו שלא, ידעו על יהודים ששמרו בסתר, או שחלק ממשפחותיהם שמרו על התורה והמצוות. היום כאמור המצב שונה: בחלק מהמקרים יהודי אוקראינה של 2023 הם יהודים שמזה שלושה דורות אינם מכירים כלל מושגים ביהדות. במקרים כאלו גם הגילוי על יהדותם מתבצע כמעט בטעות, לאחר שמתברר להם במפתיע כי אם האימא היא יהודייה וממילא גם הנכדים".

מה אתם עושים עם העובדות המצערות הללו?

"אני נמצא במקום שאני נמצא לא בשביל לענות תשובות לשאלות, אלא לגרום לכך שיצוצו אותן השאלות מצד אותם האנשים", מגדיר הרב וילהלם בתמצית את מה שהוא רואה כשליחות חייו. "בדומה לכך", הוא ממשיך, "יהודי אחד הגיע אל הרבי מליובאוויטש. אותו יהודי התלבט האם להקים גוף כשרות, והרבי אמר לו: גופי כשרות יש הרבה, אבל עליך לדאוג לכך שיהודים אכן יאכלו כשר. והמשמעות היא, שלא צריך להמתין אלא לפעול בעצמנו ולקרב עוד ועוד יהודים".

זה בדיוק מה שעשה הרב וילהלם לאחר הגיעו לז'יטומיר. "אני ורעייתי היינו צריכים לבנות בעיר את הכול מאפס, אם אלו מוסדות תורה, בית כנסת ושאר המוסדות", הוא נזכר. "לשמחתנו היה לכך צימאון אדיר. אבל זה לא היה פשוט בכלל. גם המנטליות שלנו הייתה שונה מאוד מהמקומיים. אני ישראלי שנולד בירושלים, ולאחר החתונה נישאתי לבתו של הרב של אנטוורפן הרב ליברמן. שנינו באנו ממקומות שונים מהתושבים בז'יטומיר, אבל הנקודה היהודית הצליחה לגשר על כך.

"את ההחלטה להגיע אל העיר למרות הקשיים קיבלנו בתקופת פטירתו של הרבי. זה קרה לאחר חתונתנו. התגוררנו אז בצלו של הרבי בניו יורק. באותה תקופה הרבי חלה והלך בהמשך לעולמו. פטירת הרבי גרמה לזעזוע גדול בקרב כלל החסידים, אבל ההחלטה הייתה להמשיך הלאה עם מפעלותיו הכבירים. אנו זכינו להיות מהשלוחים הראשונים שיצאו לדרך באותה עת".

שיפוץ טרם המלחמה

ובחזרה לימינו: היכן תפסה אתכם המלחמה?

"למעשה, לא האמנו שתפרוץ מלחמה עד לרגע האחרון. אומנם במערב הזהירו את אוקראינה מכך, אבל קשה היה להאמין שזה מה שאכן יקרה. חשוב לציין שהמלחמה הגיעה לאחר תום תקופה קשה אחרת, של מגפת הקורונה. שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה רק התחלנו להתאושש מהמגפה, ושיפצנו את ארון הקודש המפואר בבית הכנסת. למעשה, התקופה שקדמה למלחמה הייתה תקופת שיא של הקהילה בז'יטומיר, שהפכה לקהילה פורחת עם כ-500 יהודים שמתפללים בבית הכנסת במשך השבוע. לצד זאת התקיימו במקום שיעורי תורה, וגם פעילות ענפה של חלוקת מזון ועזרה לנזקקים.

"חודש לפני פרוץ המלחמה חמי נפטר. רעייתי טסה לאנטוורפן כדי להשתתף בציון יום השלושים לפטירת אביה. היא יצאה מהבית בשעה 02:00 לפנות בוקר, וב-04:00 היא מצלצלת אלי ומודיעה 'פרצה המלחמה'. משם והלאה חיינו השתנו לחלוטין. שניות ספורות לאחר מכן כבר שמעתי אזעקה שאחריה בא פיצוץ עז: טיל רוסי נפל בבסיס על יד העיר.

"הדאגה שלי התמקדה באותו זמן בעתיד המוסדות שלנו, ובמיוחד בנוגע לעתידם של בתי היתומים שיש לנו בז'יטומיר בהם החלה להשתרר פניקה. בהחלטה של רגע, הודעתי לצוות: 'עוד שעתיים עולים על אוטובוסים, ונוסעים מערבה אל הגבול'. למרות הקושי החלטתי לעשות זאת מתוך הבנה שילדים לא צריכים להיות תחת איום מלחמה. הבנתי גם שיהיה המשך לטיל הראשון, ועל כן אין ברירה אלא לעזוב.

"בעוד אנו מתארגנים לנסיעה ויוצאים לכיוון מערב, יצרתי קשר עם השליח המקומי בצ'רנוביץ' שעל גבול רומניה, וביקשתי ממנו שיסדר לנו מקום לינה. בחסדי שמיים הוא הצליח למצוא לנו מלון פנוי, ויצאנו לדרך. תוך כדי היציאה הבנתי עד כמה ההחלטה לעזוב הייתה נכונה, כאשר טילים נוספים פגעו בעיר".

תכננת להישאר על גבול אוקראינה-רומניה?

"לא. היה ברור מבחינתי שנצא מאוקראינה עד יעבור זעם. הבעיה הייתה שלילדים לא היו דרכונים. מי שהתגייסו לטפל בכך היו אנשי משרד הפנים בישראל, והם אישרו לקבל את הילדים למרות היעדר המסמכים הדרושים. היו לנו גם הרבה ניסים בדרך. זה היה לחלוטין מסע שמיימי. מי יכול היה להאמין שכ-150 חברי הקהילה שלנו יגיעו לארץ בבת אחת? עד לפני תקופה זה היה יכול להיראות כמו חלום".

מה אתם עושים בארץ?

"הפעילות נמשכת גם כאן. כיום יש לנו שתי קהילות של ז'יטומיר. האחת באשקלון בה קיימים מוסד לבנים ומוסד לבנות שהבאנו עמנו, כולם לומדים במוסדות של חב"ד בעיר, ולצדם כשלושים משפחות. בנוסף קיימת גם קהילה שנותרה בז'יטומיר. אומנם לא מדובר ביהודים רבים, אבל גם להם צריך להמשיך לדאוג. כיום אני למעשה נע בין ישראל לאוקראינה כל העת".

האם אין כאב על התפרקות הקהילה?

"לא באתי כדי לבנות בז'יטומיר קהילה. המטרה שלנו היא לקרב את המשיח בהתאם להדרכתו של הרבי מליובאוויטש, ואת זה עלינו לעשות בכל מקום ובכל האפשרויות שיש בידינו".

לאחר שתסתיים המלחמה, מה תעשו עם הקהילות שנוצרו?

"אם תסתיים המלחמה והמקום יחזור להיות רגוע – בכוונתנו להחיות בו מחדש את הקהילה היהודית. בנוגע לילדים, חלקם יישארו בארץ, ואלו בלי המשפחה הם אזרחים אוקראיניים שנהיה מחויבים להשיבם לאוקראינה. אגב, לגבי אותם ילדים יתומים זו הייתה הצלת נפשות לסייע להם. רובם הגיעו ממשפחות שבורות. לולא הפעילות שלנו הם היו גויים מן המניין כביכול. אחת הנערות הדגישה בפנינו בעבר עד כמה בתי היתומים הללו שינו אותה לא רק מבחינה רוחנית אלא גם מבחינה גשמית. היא סיפרה כי כשחזרה לביקור בכפר שלה, ראתה כיצד כל חברותיה נמצאות בשולי החברה, בעוני ובמחסור".

מה המסר שלך מכל זה?

"המסר החשוב ביותר זה לא להתייאש מאף יהודי. גם אם מדובר ביהודים הנתונים במצב של התבוללות חלילה, תמיד יש את הנקודה היהודית הפנימית שמאירה באור יקרות. בימים אלו אנו רואים את הנעשה בארץ, ודווקא שם, באוקראינה, הקשר הזה בין כל יהודי, מכל הסגנונות, חייב ללמד גם אותנו, יהודי ארץ ישראל".