דבורי רובינשטיין (וקשטוק) על אמונה, ביטחון וחיזוק בימים של מלחמה

לא יודעת אפילו איך נכון להתחיל את הפוסט היום, כשמדינת ישראל נלחמת על חייה.

לא כתבתי לכן בשבועות האחרונים.

חשבתי שלא תשימו לב, שתהיינה עסוקות בהכנות לחגים, שזה לא דחוף.

טעיתי.

קיבלתי המון מיילים של עוקבות קבועות שמבררות אם הכל בסדר, אולי הן נפלו מרשימת המיילים, ושהמילים שלי חסרות.

אז קודם כל, תודה על ההתעניינות.

הייתי "לא בסדר", וזה לא הזמן להרחיב על כך.

כעת המדינה שלנו במצב "לא בסדר". אנשים נשחטים, נחטפים, אימהות לא מוצאות את ילדיהן, אבות עוברים מבית חולים אחד לשני כדי למצוא את משפחתם.

אוי לנו שאנו עוברים את הגיהנום הזה.

אז לפני הכל, לבי עם כל מי שעובר על בשרו, תרתי משמע, את המלחמה הזו.

כתושבת העיר ירושלים אני מרגישה את המלחמה היטב, אבל לא נוכחת בה בפועל. וזו פריבילגיה.

וכעת, אחרי שהילדים נרדמו, הבית שב לשפיותו והתעדכנתי בחדשות, אני מתיישבת לכתוב אליכן, אליכם, עם ישראל באשר הוא, מילים אישיות, ובפוסטים הבאים יהיו גם מילים מקצועיות, שיעזרו לכולנו קצת לנשום.

1. אמונה

אתחיל מזה שאנו מאמינים בני מאמינים, ויודעים בוודאות גמורה שכל מה שה' עושה זה לטובה.

קל מאד לכתוב את זה כשאני בבית, הילדים רגועים, יש אוכל, חשמל, מים, תקשורת עם אנשים. יחד עם זה, אין לי אלא להגיד שאמונה נבחנת כשקשה, לא כשקל, ושהקב"ה ירחם עלינו ולא יעמיד אותנו בניסיונות נוראיים שכאלה. יחד עם זה, חייב להיות לנו ברור שהכל לטובה.

איך? לא יודעת.

איך אפשר להאמין שהכל לטובה כשחיות אדם שוחטות משפחות שלמות על טפיהן? באמת באמת שאני לא יודעת. קטונתי. יחד עם זה, אני נצמדת לדרך בה הלכו בני ישראל לאורך כל הדורות (וכשהם "שכחו", הקב"ה הזכיר להם ובגדול), והיא היחידה שעמדה להם בזמנים קשים.

כאן ההזדמנות להביא חיזוק גדול שכתבתי בעבר, בתקופה קשה מאד מאד שעברה על העולם כולו.

הפוסט נכתב ב-14.2.2021, שיא הקורונה. אלפים מאומתים, רבים נפטרים, קרע בלתי נתפס בעם, בין חרדים לחילונים, בין מתנגדי חיסונים לתומכיהם (יתכן שמה שקרה עד המלחמה בעם חמור לא פחות). כתבתי פוסט תחת השם "לאן הלכו כל השאלות", כי היו אז כל כך הרבה שאלות באמונה, ובלבול וחוסר וודאות ופחד אימים.

בפוסט ההוא יש מילים שמחזקות גם אותי ביומיים הקשים שעברנו ולקראת הימים הקרובים שיהיו מלאי לוויות ודמעות. והנה קטע שכתבתי שם, שרלוונטי לכל יום, ובוודאי לאירועים שהדעת לא תופסת, שלאחריו נרגעו השאלות שלי: אחד מתלמידיו של הרמב״ן גסס ונטה למות. נתן הרמב״ן בידו קמע כדי שייפתחו הדלתות של גן עדן בפניו, וכן דף עם שאלות שהוא מבקש עליהן תשובות. במכתב נשאלו שאלות על הנהגת ה' בעולם.

כעבור שעות מספר נפטר התלמיד.

לאחר מספר חודשים נגלה התלמיד אל רבו ואמר לו: "הגעתי לעולם האמת. בזכות הקמע שנתת לי נפתחו בפני כל השערים, אך לגבי השאלות שביקשת שאברר על הנהגת הבורא – אין אלה שאלות כלל! למעלה רואים עולם ברור! אין שאלות, הכל מובן!".

זה עולם שיש בו הסתרה.

קשה מאד להבין הרבה דברים, אבל זה לא אומר שאם לא הבנו – הם רעים לנו.

לסיפור הזה מקורות שונים וניסוחים שונים, אך מהות הרעיון זהה.

אין שאלות.

כשרואים את כל הפזל, את כל התמונה, מבינים שכך בדיוק הכל היה צריך להיות כדי שהפזל יהיה שלם. אנחנו רק חתיכה אחת קטנה בפזל הענק הזה. חתיכה שלא יכולה לראות את כל התמונה כולה, ויחד עם זה, חתיכה כזו חשובה, שאם היא חסרה – היא הורסת את כל התמונה.

פשוט, לא?

כשיש אמונה, זה פשוט.

מה שקשה זה לפתח את שריר האמונה. להפוך אותו לנוכח בחיים שלנו.

ואם לא עכשיו, אימתי.

2. ביטחון בה'

אלו הדברים שכתבה בת שבע דרגן לפני כ-3 שנים (בשינויי עריכה קלים), ושבזכותה למדתי לראשונה בחיי מהו ביטחון בה', ובזכות הלימוד השבועי שלה של "שער הביטחון", עברתי שנים מורכבות מאד עם יותר אמונה ויותר ביטחון (אני עדיין לא מושלמת, אבל לפחות יודעת מה המטרה ועובדת כדי להגיע אליה).

בואו נדבר רגע על ההבדל שבין אמונה וביטחון.

אנשים מכורח ההרגל מצרפים את שתי המילים האלה יחד, אמונה וביטחון. אלא שיש ביניהן הבדל מהותי וגדול.

אמונה זו הידיעה וההרגשה הפנימית שיש בורא לעולם. יהודי מצווה להאמין בקב"ה. להאמין שהוא ברא את העולם, שהוא מנהיג את העולם. שאין עוד מלבדו. הידיעה הזו צריכה ללוות אותנו 24/7 ללא עוררין, גם כשיש דברים שאנחנו לא מבינות ולא רואות.

יש דברים קשים, אבל ייצא מהם טוב.

ביטחון, המשמעות שלו היא שאנחנו שמים בקב"ה את מבטחנו. שאנחנו סומכים עליו ומוסרים בידיו את כל העניינים שלנו, הכול כולל הכול, וברור לנו שהדבר שהוא קשה כל כך עבורנו, הוא הטוב.

אנחנו בוטחות וסומכות עליו כי אנחנו מבינות שהוא יודע יותר טוב מאתנו איך הדברים צריכים להתבצע, ומה התוצאה הכי טובה עבורנו. ולא רק זה, אלא ברור לנו שאם נתערב אנחנו יכולות רק לקלקל. כי אולי בעיניים האנושיות שלנו נראה לנו שזה צריך ללכת בדרך מסוימת, ולפעמים אולי גם נראה לנו שמה שהוא עושה זה לא בדיוק מה שנכון או כדאי.

אבל אנחנו נסמוך עליו, כי אנחנו מבינות שאנחנו לא מבינות. אנחנו סומכות על המקצועיות שלו, על היכולות שלו, על התבונה שלו, שיעשה לנו את הדברים באופן הטוב ביותר.

אנחנו יודעות שאנחנו בוטחות בבעל המקצוע הזה כשאנחנו לא מתקשרות אליו כל רגע, לא בודקות אחריו, לא מייעצות לו, לא חושבות שאנחנו יודעות טוב יותר ממנו.

זה ביטחון.

כשאדם רק מאמין, הוא למעשה מנהל את החיים שלו בשני ערוצים: יש את הערוץ שמאמין ויודע שיש בורא לעולם, אבל בערוץ השני הוא אומר, אם אין אני לי, מי לי. אם אני רוצה שמשהו יקרה בחיים שלי, אם אני רוצה פרנסה, אם אני רוצה ילדים, אם אני רוצה זוגיות, אני צריך לדאוג לזה. כי אם אני לא אדאג לי, מי ידאג לי?

וגם כשהוא אומר לעצמו שיש מנהל לעולם ובורא לעולם, עדיין הוא יוצא מתוך נקודת הנחה שהדברים תלויים בו. שהוא יודע מה נכון וטוב לו, שהדברים צריכים להיות כמו שהוא רוצה, וכדי שזה יקרה הוא צריך לעשות או לפחות למצוא מישהו שיעשה את זה בשבילו.

כמה פעמים את עושה דאבל צ'ק? כמה פעמים את מסובבת עניינים כי את לא סומכת על כך שהם מתבצעים באופן הטוב ביותר? כמה פעמים את חושבת שאם את לא תעשי, אם את לא תדחפי, אם את לא תעבדי שעות נוספות – לא יהיה פה מה לאכול בבית?

ופה מתחילות הדאגות, וכאן מתחיל הלחץ והמתח והחרדה שהופכים את החיים שלנו לפעמים לגיהינום. האחריות הזו, שיושבת לנו על הכתפיים כי אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהכול תלוי בנו.

אז אולי יש פה אמונה, אבל אין פה ביטחון.

כי ביטחון זו רגיעה ושלוות נפש.

בשער הביטחון שבחובת הלבבות, רבנו בחיי מביא לנו הוכחות ומוביל אותנו צעד אחרי צעד להבנה שיש על מי לסמוך. הוא לא משאיר אותנו עם סיסמאות וכותרות, אלא ממש יורד איתנו לפרטים הקטנים, ומוכיח לנו, ללא עוררין, שהדבר החכם והנבון ביותר שאנחנו יכולים לעשות עם החיים שלנו הוא למסור לקב"ה את העניינים שלנו ולסמוך עליו שישמור עליהם, יטפח אותם, ויטפל בהם באופן הטוב ביותר עבורנו.

בתחילת השער אומר רבנו בחיי שהדבר החשוב ביותר, זה שחשוב יותר מכל דבר אחר, הן בעבודת ה' והן ביכולת שלנו להתקיים ולהסתדר בעולם, זהו הביטחון.

ביטחון משמעותו עולם פנימי רגוע ושָלו.

אדם שטוען שהוא בביטחון בה', אבל עולמו הפנימי לא רגוע ושָלו, משקר לעצמו. המדד היחיד לביטחון בה' זו התחושה הפנימית שלנו.

3. פרופורציות

בדיוק כתבתי היום ברשת, שמעולם לא שמחתי כל כך למצוא כינים בשיער של אחת הבנות שלי כמו ששמחתי הבוקר. אבל היום שמחתי שיש לי ילדה שאני זוכה לפלות לה כינים, כי יש הורים שכבר לא יזכו, ויש ילדים שכבר לא יהיו להם יותר כינים.

ככה אנחנו, בני אנוש. צריכים תזכורות לקבל פרופורציות ולהודות על השגרה, על הקשיים הרגילים, על הבעיות הקטנות, על חלקים מבאסים של החיים. מה זה לעומת אנשים שמבוצרים בממ"ד יממה שלמה בלי שירותים, בלי מזון, בלי חשמל? אז כינים?

תודה, ה', על הכינים.

מציעה לך בחום לעצור 3 פעמים ביום ולחפש משהו אחד להגיד עליו תודה. אחד.

זהו, בינתיים.

קחי מכאן מה שיעזור לך לעבור את הניסיון הגדול הזה. את יכולה להעביר הלאה את הפוסט כדי לחזק את מי שאפשר.

איתך, גם בימים מורכבים אלו.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.