הייאוש הוא המקום האפל בתוך לבנו שמפעיל מנגינות של מאורת שדים, ומסכות של מכשפות

היום, בשעה 13.00 בצהריים החלטתי שבריאות הנפש של ילדי חשובה לא פחות משלום הגוף, ויצאתי לגינה (לא שאני ממליצה על זה או משהו... זה מה שאני עשיתי).

הלכתי למאפייה, חיזקתי את הקופאית על כך שהגיעה לעבודה בימים קשים אלו, קניתי לילדים רוג'עלך חמים, הם אכלו בהנאה ואחר כך עלו למתקנים לשחק. הסתכלתי סביבי וראיתי שאני במרחק 20 שניות ממקלט בבניין סמוך, וכך ישבתי רגועה על הגדר, משוחחת עם אחותי בטלפון.

בום אדיר הפר את השלווה, ולאחר מכן (!) אזעקה עולה ויורדת. הילדים, שלצערי מתורגלים, ירדו מיד מהמתקנים. לקחתי את בת השנתיים על הידיים, ורצנו מהר למקלט הסמוך. הקטנה הזאת נהנתה כל כך מהפוזה של הריצה על הידיים שלי, שפשוט התחילה להתפוצץ מצחוק. הצחוק שלה מתוק ברמה כזו שהוא מדבק באופן מידי. הגענו למקלט מתנשפים מריצה וצחוק, והיא אמרה: "כיף לרוץ", ועוד הוסיפה: "עו'פם"... 

"תהני", אמרתי לה מכל הלב. יושבי המקלט צחקו ונהנו להפיג את המתח, ואני חשבתי על המילים:  "כגמול עלי אמו". היא לא פוחדת, כי היא על הידיים של אמא שלה, ומה זה משנה מה קורה בחוץ ולאן רצים? אם זה קורה על אמא – אז הכל טוב. הכל בסדר!

הלוואי שנזכה גם אנחנו לחוש מחובקים בידיים של אבא שבשמים. להאמין שכל מה שקורה הוא בסדר, אם אנחנו בידיים של השם – וצריך להיות עיוורים כדי לא לראות שאנחנו אכן בידיים שלו.

על פי כל הסימנים של חז"ל, דורנו הוא דור אחרון לגלות וראשון לגאולה. חכמינו אומרים שהגאולה תבוא בדור של ירידה רוחנית גדולה, כשהאמת נעדרת, ואין כבוד לזקנים, חכמים הורים ומורים, או בדור שבו תהיה עליה רוחנית גדולה. בדורנו אנו, קיימים שני הדברים: מצד אחד ירידה רוחנית, ומצד שני התקדמות רוחנית וחזרה בתשובה המונית.

כידוע, תנאים דברו על כך שהם לא היו רוצים בשום אופן לחיות בדור משיח. אומרים שהמלחמה האחרונה לפני בוא משיח תהיה בעיקר מלחמה על האמונה.

מוהרנ"ת (רבי נתן) זצ"ל התייחס פעם לאותה מגילת סתרים מופלאה של רבנו זצ"ל, ואמר: מלחמת גוג ומגוג אינה מוזכרת במגילת הסתרים, ונשמע מזה שיהיה אפיקורסות גדולה בעולם, וזה יהיה עיקר הניסיון" – עיקר הניסיון במלחמה הזו הוא האמונה.

אפקט ה"כוחי ועוצם ידי" (אפיקורסות) שמאפיין בד"כ את המלחמות בארצנו, לצערנו התרסק לרסיסים דקיקים ביממות האחרונות. כולם מפוחדים, כולם איבדו אמון ביכולות של בשר ודם.

זה זמן או להתחזק באמונה, או להיחלש ח"ו, כמו שכתוב: "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", באותם "בם"... אותו הדבר עשוי לחזק או להחליש, תלוי לאן אתה מכוון.

יצא לאחרונה שהרהרתי הרבה במציאות ההזויה של הדור הזה, שבו הקדושה מעורבבת לגמרי עם הטומאה. הייתי בכותל ופתאום התעוררתי לראות מציאות של פריצות נוראית וחנויות לממכר גלידות ועוגות במרחק נגיעה מהכותל, נחשפתי לכל מיני נשים שעוטות על עצמן איזה מין כיסוי ראש קטנטן, לבושות באופן חשוף ועושות הפרשת חלה בעצימת עיניים מרוגשת, מעוררות את עמ"י לתשובה ויראת שמים... ודאי גם אתן נחשפתן לאירועים מעורבבים כאלו.

מצד אחד, עמ"י מגיע בהמוניו להתפלל בכותל, עורך ערבי תשובה וחיזוק. מצד שני, כל כך הרבה חוסר ידע שוודאי מכאיב לקב"ה.

הפגנות נגד שמירת תורה וגדרי קדושה, ביחד עם חיבוק גדול של עמ"י אחד את השני, ומציאות של פרויקטים של חברותות חילונים-חרדים.

המחדל בהתקפה הדרומית הזו, בו רצון השם קרה למרות כל התחזיות הטבעיות של הגדר המשוכללת, המצלמות, התצפיתניות וכו' – גרם לאיחוד גדול בהבנה אחת אחידה: ה' מֶלֶך, ה' מָלַך, ה' ימלוך לעולם ועד. היה כאן משהו אחר, מעבר לגדרי הטבע, והמחדל הזה יכול להוביל את כולנו רק למסקנה אחת ברורה: אין עוד מלבדו.

כתוב שכשעם ישראל היו במצרים הם שקעו במ"ט שערי טומאה, ואילו היו שוקעים בשער החמישים – לא היו נגאלים. רבותינו חושפים שהשער החמישים של הטומאה הוא הייאוש!

הייאוש הוא היפך האמונה.

הוא המקום האפל והחשוך בתוך לבנו שמפעיל פחדים וחרדות וסירנות ומנגינות של מאורת שדים, ומסכות של מכשפות.

במוצאי חג הסוכות, כשהגיעו הידיעות המרות והנוראיות על הטבח הנורא והשבי הבלתי נתפס, הרגשתי לרגעים ארוכים את תחושת הייאוש הזו מציפה אותי. מלחמה פנימית נוראית בין הידיעה שהקב"ה טוב וכל מעשיו הם לטובה, לבין התחושה שמשהו נורא עומד להתרחש במדינת ישראל, ומי יודע מה יהיה – ייאוש.

רבותינו אומרים שמשער החמישים כבר אי אפשר להינצל, אלא ע"י משיח. רק המשיח יוכל להוציא אותנו מהשער הנורא הזה. לכן הדבר היחיד שנשאר לנו הוא לבקש בכל הכוח, בתפילה – שהיא הכוח הכי חזק של עמ"י – להביא את המשיח.

לפעמים גם לכאן נכנס הייאוש: "כמה תפילות כבר התפללו כל כך הרבה יהודים במשך כל הדורות, מי אמר שהתפילה שלנו באמת תביא את המשיח? מי אמר שזהו אכן הזמן?...". מאורת השדים נפתחת בתוכנו להציג לנו את כל המראות הסוריאליסטים שלה...

משה רבנו חי בדור שבו הייאוש לא היה חלק ממנו, והנה אנחנו שומעים שהתפלל 515 (!!!) תפילות כדי להיכנס לארץ ישראל, ואכן מפרשים שאילו היה מתפלל עוד תפילה אחת – היה נענה!
רק עוד תפילה אחת...

בשנים האחרונות אנחנו עוברים מסע מפרך של לימודי אמונה לא פשוטים, מבחנים שאולי יהיה מי שיגדיר אותם כ"בלתי עבירים". אף אחד מאיתנו לא בחר בלימודים האלו, וודאי לא בסמסטר הנוכחי...

אך הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות במצב הנתון הוא להתחזק באמונה, שהיא היפך הייאוש, בהרגשה של נוכחות השם, בקריאת ספרי אמונה (ממליצה על הספר "הנני בידך") ביחד עם הילדים מידי יום, לשרוד את הימים בהבנה שדווקא כשהעינית (של הקוקר) שחורה – מישהו עומד מאחורה ומסתכל עלינו.

הכל לטובה,

הכל יהיה טוב,

הכל כבר עכשיו טוב,

אף על פי שאולי קשה עכשיו לראות את זה.

הרבה כוח! ובשורות טובות מהר!

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.