מיומנה של טלפנית: זה פרק חדש בהיסטוריה, והוא ממש כאן מולנו

אין ספק שההיסטוריה עדיין נכתבת, ופוגרום שמחת תורה עוד יילמד רבות לדורות הבאים... הוא פרק נוסף (יהי רצון שיהא האחרון) לפרקי היסטוריה קשים שמכוסים בכריכה מתפוררת ומכוסים באבק, פרק חדש ומדמם שהחל בהפתעה מוחלטת. בשונה מהאחרים, הוא עדיין לא נקרא בכתב מטושטש על גבי דפים צהבהבים מיושנים. הפעם זה כאן, בצבעוני ובכתמי דם. בפנים מוכרות להחריד של צעירים, ילדים, חיילים ואימהות, מלווה בפס קול של זעקות שבר.

וזה לא בפרעות ת"ח ות"ת ולא בפרעות תרפ"ט, אלא בפוגרום תשפ"ד. 2023 למניינם.

הפעם אין לי שיחות עם תורמים, אלא עם אסונות שהתרגשו עלינו במאות תוך יומיים. אני בהלם. לבי בהקפאה ומילותי נאלמו. ככל שהמספרים עולים כלפי מעלה – כך יורד אצלי סף התגובה. ניסיתי כל היום למצוא נחמה בדברי חיזוק, אבל חוסר השקט בדם הזורם בעורקי, הביא אותי לתזוזות חסרות שליטה בין חדשות לבין חיפוש מחסה בשמיעת דברי חיזוק. הידיעות הזורמות, חסרות הרחמים, הקשו עלי לפרוץ את המעגל המתסכל. עברתי מתהילים לניסיון לבצע מטלות בית באי הצלחה. הסתבר, בסופו של יום, שהיתה זו תחושת רבים, תחושה של יהודים שניסו, כל אחד בדרכו שלו, להשתתף בצער.

תקראו לזה איך שנראה לכם. מועקה, חידלון, דיכאון, כבדות איברים, פחד וחרדה.

ברור לי שהניסיון גדול מאוד והאמונה במבחן, אבל ברור לי גם שהוא לא גדול עלינו, כי אחרת הוא לא היה מגיעה. הוכחה מובהקת היא, שהמאורע הזה הוא חוליה נוספת בשרשרת שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. מי שחשב שהוא נמצא בתוך הגאולה והובטחו לו ימי אושר ושלווה, עשוי להתאכזב קשות. מוכרח להיות שאנו עדיין בגלות. גם אם התרגלנו למטח רקטות ולשיגור סקאדים ברמה של ניסים, במספר קטן של קורבנות אדם, בא המגה-פיגוע האחרון ולימד אותנו שאנו עמוק בגלות ארוכה. ויחד עם השאלה השכיחה כול כך, "מי נרדם בשמירה?", ו"לאן נעלמה כל העוצמה הטכנולוגית בעידן המצלמות שמכסות כל ס"מ בגדרות ההפרדה ובשערי השמירה?", שהן שאלות קשות שיצטרכו לתת עליהן תשובה – משהו גדול  מזה ומההיסטוריה עדיין מהדהד מאז ועד היום. "ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

גם אם חייבים אנו להקיז דם, בבקשה, אבינו שבשמיים. די. די. הזעקה מגיע מהמקום הכי עמוק הכי כואב. בבקשה, שיכמרו רחמיך על כעסך, ותחזיר הביתה את השבויים והכלואים. אבינו מלכנו, קרע רוע גזר דיננו, עשה למען טבוחים על ייחודך. ואנא. עשה שיהיו אלו הקורבנות האחרונים לגאולה השלמה...

לכן, עם כל הכאב, האובדן והזוועה, יש לנו אב רחמן שמדבר אתנו. לפעמים אנו מקבלים סטירת לחי, ולעיתים מכה כואבת יותר, שמצריכה שיקום. אבל היא מתוכננת ומדויקת, בלי סטייה ליותר או פחות. ברור שכוונתו יתברך לא הייתה שניכנס לדיכאון. הוא יודע שקשה לנו מאוד, והדמעות חונקות את גרוננו עד לחוסר אונים. אבל דווקא בנקודה הכי שפלה של כמעט ריסוק, הוא קורא לנו שנמשיך להתחזק. יותר אמונה, יותר ביטחון, לא להרפות, ולחיות בקידוש ה'. יש לו מעט בנים יראי שמיים מתוך הרבה מאוד שאיבדו את הדרך, ולכן אנו התקווה של העולם. כולנו – חרדים, מתחזקים ומתקרבים, ובעצם כל מי שמוכן להיכנע בפני מי שאמר והיה העולם.

השיקום הוא אולי ארוך, מלווה בדמעות כאב. אבל לדמעות אלו יש יכולת לנקות את הלב ולתת בהירות לאמונה איתנה שתעמוד בפני כל רוח מצויה. היא זו שתביא בקרוב לראות את מלכות ה' מכוננת בעולם.

בתפילה להשבת החטופים במהרה בריאים ושלמים, לרפואתם השלמה של כל הפצועים, ולעילוי נשמת הנרצחים.