אלו תובנות ניתן לתווך לילדים שלנו נוכח המצב?

בואו נאמר את האמת: התגעגעתי מאוד לתלמידי כיתתי, ובכל זאת הרגשתי אמביוולנטי כלפי הבקשה לקיים איתם עכשיו מפגש בזום (מפגש פרונטלי, נאסר כידוע על ידי משרד החינוך).

הידיעה על הזוועה שמתחוללת בדרום תפסה אותי בבית הכנסת, רגע לפני הקפות שמחת תורה. הרגשתי שאני חי בתוך חלום רע. שזה לא יכול להיות. מה אמרתם? מחבלים של החמאס השתלטו על יישובים שלמים בדרום? השתגעתם או מה? אנחנו מדברים על המעצמה החזקה במזרח התיכון או על רפובליקת בבנות? מה נהיה?

קרוע בתוכי, מבולבל ומתוסכל לא הבנתי איך אני אמור לקיים עכשיו שיחת זום. למי בכלל יש ראש לזום עכשיו? תנו לי לצפות בשקט בחדשות, מה קשור עכשיו תלמידים?

אבל אז נזכרתי בחבר שלי, שהיה מחנך ב-11 בספטמבר. הוא אמר לי שדווקא אז, בתאריך הזה, בחוויה הזו שבה העולם המערבי הבין שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא הבין שזו שעתו הגדולה של החינוך: במקום לקרוא ולשנן טקסטים שהתלמידים לא תמיד מתחברים אליהם. במקום לדקלם כל מיני משפטים במתמטיקה שקשורים לסינוס וקוסינוס, הגיע הזמן לדבר עם התלמידים האלו על החיים, ועל הדברים החשובים שאנחנו לוקחים כדבר מובן מאליו.

"העברתי להם הרבה שיעורים", הוא אמר לי, "לדעתי עשרות שעות. אבל את השיעורים על מגדלי התאומים אני יודע שהם יזכרו עד לנשימה האחרונה שלהם".

הזום עם התלמידים לא אכזב. שמחתי מאוד לפגוש אותם. זה היה אוורור רגשות אפקטיבי מאין כמוהו.

הרבה הורים ודאי שואלים את עצמם: מהי הדרך הטובה ביותר לתווך לילדיהם את המצב?

האם להתעלם? לעגל פינות? להוריד את הראש מתוך תקווה שזה יעבור?

נראה שמעבר לדבר המתבקש והבטוח ביותר שאפשר לעשות עבור הילדים, והוא להקשיב להם ולעודד אותם ולדבר, זו ההזדמנות שלנו ההורים לעבד עם ילדינו כל מיני נקודות חשובות שביומיום לא תמיד יוצא לנו להגיע אליהם: אני מדבר על הטמעת הערך של הכרת הטוב והוקרת החיים.

את הערך של הכרת הטוב נעבד למול הילדים כאשר נשאל אותם שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה יצא להם להודות על זה שהם ישנים במיטה שלהם, אוכלים את האוכל שלהם ומתעוררים לתוך הבית שלהם?

האם זה נראה להם מובן מאליו?

כי אם כן, אפשר לשתף אותם קצת (כמובן שתלוי בני כמה הילדים שלכם, ושלא מומלץ לחלוטין לחשוף ילדים קטנים לאינפורמציה שתעשה להם נזק. בדרך כלל הכלל בדברים האלו מאוד ברור: אם יש ספק, אין ספק) על השבויים שעכשיו מתעוררים בשבי החמאס, והיו מוכנים לתת הכול בשביל לחזור ולהיות בבית שלהם, לישון תחת המיטה שלהם ולהחזיר את הזמן לאחור, כאשר הם נהנו מהדבר שנראה לנו, כישראלים שנולדו במדינה, הכי ברור ומובן מאליו: היכולת להיות עצמאיים.

ומה לגבי החיים וניצול הזמן?

האם מישהו מבן משתתפי מסיבת הטבע ראה בכלל את עשרות הרחפנים, שעליהם התנקמו מחבלי החמאס, מגיעים כדי לטבוח בכל משתתף שנמצא במסיבה?

האם מישהו בכלל מבטיח לנו משהו בעולם הזה?

אז נכון שאין עניין להפחיד את הילדים שלנו, ולא היינו רוצים שהם יחיו בתוך תודעה שהם יכולים למות בכל יום. זו ממש לא הכוונה שלנו. אבל ודאי אפשר לדבר על ניצול הזמן, ועל כמה שהחיים שלנו כאן מיוחדים וחשובים, ולכן כדאי לנצל אותם באופן המיטבי, ובעיקר להעריך אותם...

לסיכום: שבו עם הילדים, סגרו לרגע את החדשות והתחילו לדובב אותם ולהבין מהם מה הם חושבים על כל המציאות הזו שנכפתה עלינו, ואלו תובנות לדעתם אנחנו יכולים להפיק ולהוציא מהמקרים שהתרחשו כאן לאחרונה.

בלי להפחיד. בלי לאיים. אבל עם הרבה מבט מפוכח ותובנות שזה הזמן לעזור לילדים שלנו לקחת להמשך החיים שלהם.

בסוף, כדאי ורצוי לסיים בנימה אופטימית, ואפשר לעבור ביחד על המשפט האלמותי של ז'אן פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן".

בתקווה לזמנים טובים יותר שעוד יבואו עלינו במהרה.