"אמא, הטיל יפגע גם בנו?": 7 נשות מקצוע מסבירות מה לומר לילדים

הילדים בבית ומאזינים בדריכות לכל פיסת מידע על המלחמה? הם מפחדים ללכת לישון, מדמיינים כל הזמן ששומעים אזעקות, ומתקילים אתכם בשאלות שנותרות חסרות מענה?

נראה שבתקופה כה טרופה, כאשר כולנו מתקשים לעכל את גודל הטרגדיה, ואיש במדינת ישראל אינו יודע להיכן פנינו מועדות, קשה לנו כהורים יותר מאי פעם לדעת מה להשיב לילדים ואיך להרגיע אותם ולשמור על בריאות הנפש שלהם. ובכל זאת, מסתבר שגם במצבים כאלו ישנן דרכים שיוכלו לסייע. פנינו לשבע נשות מקצוע מתחומים שונים, וביקשנו מהן לשתף בטיפים החשובים ביותר בעיניהן:

לשלוט במצב

הסופרת מנוחה פוקס, מומחית לתהליכי חינוך, מנחת הורים ויועצת זוגית:

הורים רבים מגיעים אלי בבכי ובחרדה, מבקשים לדעת איך יוכלו לגרום לילדיהם לפחד פחות. אם זה היה מצב רגיל, שבו ילד מתקשה, וגם זה קורה, הייתי מלמדת אותם לנרמל לו את המצב. אבל כשהמצב כל כך לא נורמלי, אני לא יכולה להורות זאת. אי אפשר לנרמל מצב לא נורמלי לחלוטין. לכן במקום להתחיל מהמקום הזה, אתחיל משלב מאוחר יותר.

מנוחה פוקס

הורים יקרים, שבו עם ילדיכם וערכו איתם שיח. שיח שבו אתם מאפשרים להם להביע את עצמם, לשאול את שאלותיהם, ולענות תשובות שנראות להם. עכשיו שאלו אותם, מתוך כל מה שדיברו, איך הם חושבים שיהיה אפשר לנהוג כדי שלא להיות בחרדה כל העת. אל תפסלו שום תשובה, תנו להם לשפוך את ליבם ואת רעיונותיהם. עכשיו בדקו יחד איתם, מכל מה שהעלו מה בשליטתם ומה לא.

מה שלא בשליטתם, נניח כרגע בצד, ונשאיר את זה לתפילות, לבקשות, לתחינות. כמו למשל: "שהמלחמה הזו כבר תיגמר!" או: "שיתברר שזה רק חלום!" כל אלו, כך נסביר לילדים, הם רעיונות מצוינים כדי להתפלל עליהם, כדי לבקש וכדי לעורר, אבל מה בשליטה שלנו? מה אנו יכולים לעשות?

הילדים יציינו: "אנחנו יכולים לעשות מעשים טובים"; "אנחנו יכולים להכין אוכל לחיילים ולכל מיני אנשים שאין להם אוכל"; "אנחנו יכולים לומר, כל המשפחה יחד, בכל יום, את כל ספר התהילים".

ברגע שהילדים בעצמם ימצאו במה הם מצוינים, מה הכוח שלהם ולמה הם מסוגלים, הם ירגישו פתאום שהם שולטים במצב ויתעודדו עד מאוד.

כשהילדים שלנו ירגישו שהם שולטים במצב, הם לא ישקעו במרה שחורה, הם לא ידברו כל העת על אירועים נוראיים ועל מה שקרה, אלא ירכזו את המחשבות והמעשים בטוב ובמה שיכול להועיל.

ילדים שייתנו לגיטימציה לתחושותיהם, יבינו מה בשליטתם ומה לא, ויכירו בחוזקותיהם, יצליחו לשרוד מצבים קשים בקלות רבה יותר, בעידוד עצמם ואחרים ובהודיה לה' על מה שכן טוב.

כולנו ילדים

אתי רוזנצווייג, מאבחנת, מטפלת בפסיכודרמה ומנחת הורים

אנו נתונים במצב מפחיד שמעולם לא התמודדנו אתו. חוסר שליטה, חוסר אונים, אי וודאות, אמונות ואמון שמתפרקים, ולפעמים קצת תחושה של תוהו ובוהו. זו מציאות חיצונית ופנימית קשה, אך כשנשיג שליטה בתוכנו, בנפשנו, בליבנו ובוודאי במשפחתנו ועל ביתנו הוא מבצרנו וילדינו, נרגיש הרבה יותר טוב.

מותר להרגיש הכל, אבל, האם זה כדאי? מקדם? בריא לאורך זמן? מחקרים רבים  מלמדים על יכולות מופלאות של שיקום, תקומה, בניה ושליטה גם במחשבות, בתודעה, בבחירות ובמצב הרוח.  

פחד הוא רגש בריא שמאותת לנו לעוזר לנו להתארגן גם במלחמות (לפנות מקלט, להצטייד באוכל, להיכנס לממ"ד או למקלט בזמן הצורך ולהישמע להוראות). עם זאת הוא מחסל כל חלקה טובה כאשר הוא משתק, מייצר חרדות, הכללות, הגזמות, פוגע בתפקוד בסיסי ואינו מאפשר משימות פשוטות.  ילדינו, הם לרוב, המראות שלנו. "כמים הפנים אל הפנים" אינו מתייחס למבוגרים בלבד. ככל שהגיל צעיר יותר, החיישנים עובדים רגיש, חכם ומדויק יותר. ככל שעולים בגיל, יש גם מערכות שכליות נוספות שניתן לעבד, לערב ובכך לתרום להבנה והרגעה.

אתי רוזנצווייג

קצת כמו ולהבדיל, שהסוס מתנהג כרוכבו. אם הרוכב הוא אמיץ ואוהב סוסים, גם הסוס יתנהג ברוגע, ואילו כשיעלה עליו מישהו פחדן והיסטרי ששונא בעלי חיים ולכלוך, הסוס יזוז ויהיה פראי ומסוכן. כי הוא מרגיש אותו.

ההורים הם הרקדנים הראשיים, יכולים לשנות את הריקוד בכל רגע נתון ולהחליט מתוך מקום מושכל, בהיר וחסון על מדיינות ככל האפשר. פחד הוא רצף. חשוב לנוע על רצף ולא להתקבע על קצה. לא של אומץ יתר, ולא של פחד ממוטט.

איך נעשה זאת?

שבו עם עצמכם בסביבה שקטה ונסו לחשוב, מה יכול לתת לכם ביטחון ותחושת רוגע. הליכה? תפילה? לימוד של אמונה? שיח עם חברה? ציור? אמבטיה נעימה? פעילות גופנית? כתיבת מגירה? האזנה למוזיקה מרגיעה? עשיה חיובית? בהיה? יציאה לטבע? מקלחת לתינוק? אפיה של עוגה מיוחדת? נתינה למישהי שאת יכולה לסייע לה ולתת לה כוח/ עצה/ ארוחה/ חיוך/ העצמה?

תנו לילדים דמויות של חיילים, אנשים, בעלי חיים ובתים  ושיצרו כאהבת נפשם. אל תתערבו להם.  גם דפים גדולים וצבעים יכולים לאפשר להם "לדבר את עצמם". חיבוק ומגע מאוד מרגיעים למי שאוהב. חבקו אותם.

תבדקו עם הילדים מה מתאים להם עכשיו, אולי נעשה נשימות? נספור לאט עד עשרים? להגיד מה אנו רואים בחדר? נשיר? לקפוץ? ואולי רק לשתוק, להתחבק, להסביר על האזעקה, הטיל והמצב באופן רגוע וענייני. תנו להם להיות חזנים ולהגיד פרק תהילים כשאתם חוזרים אחריהם, כך הם יחושו שליטה. והכי חשוב – נסו להימנע כמה שיותר מלחשוף אותם לחדשות, והלוואי שנדע ימים טובים ובטוחים.  

להבין את דפוסי החשיבה

חני שדלובסקי, פסיכודרמטיסטית ועו"סית

מלחמה. כולם בבית. גם אי אפשר לצאת לגינה או לרחוב, כי אולי ישמע תיכף הצליל העולה והיורד של האזעקה, ואז איפה נתחבא? לאן נברח? עדיף להישאר בבית ולהיות קרובים למרחב המוגן. אין שיגרה, אין סדר יום. הכל הפוך על הפוך, ואם את מארחת גם את תושבי הדרום אז בכלל... בתוך כל הכאוס הזה את מצפה שבתך המתבגרת תושיט יד, תירתם לעזרה. הכיור מלא בכלים, אין פינה ריקה על השיש ואת צריכה להכין ארוחת צהרים, התינוק בוכה, והיא? היא סגורה בחדר שלה עם ספר, ואת בכלל לא בטוחה שהיא באמת קוראת כעת. אז מה, למען ה', היא עושה שם?

לעומתה, שלוימי בן העשר יושב על הספה בסלון וקורא בדבקות מספר התהילים, ואת תוהה לעצמך כמה ילד בן עשר מסוגל לשבת ולומר תהילים? אולי כדאי שיפסיק קצת וילך גם לשחק? ושאלת השאלות היא: איך אני בתור אימא אמורה להגיב? איך אני יכולה לא לכעוס על המתבגרת שלי שסגורה שם בתוך החדר ולא מושיטה יד לעזרה הכל כך נחוצה? האם התנהגות מסוימת אמורה להדליק אצלי נורה אדומה? ועוד אינספור שאלות ותהיות.

במצב של טראומה, משבר ושמועה קשה, אנחנו מגיבים בשלושה דפוסי תגובה: לחימה, בריחה או קפיאה. התגובה באה לידי ביטוי על פי רוב בהתנהגות, ולאו דווקא במילים. ילדה שמסתגרת בחדר, קוראת ספר ושוכחת מכל העולם שסביבה היא במצב של בריחה, זו התגובה שלה להתמודד עם המצב כרגע, זה מה שמתאים לה, למבנה הנפש שלה. ילד שיושב ואומר תהילים הוא במצב של לחימה. הוא מרגיש שהוא חייב, מוכרח לעשות משהו ועושה זאת. אם נבין את דפוסי התגובה, יהיה לנו קל יותר לפרש את ההתנהגות. מה שחשוב, אין תגובה נכונה או לא נכונה. כל אחד מגיב בהתאם לאופי שלו. אם שלוימי מרגיש צורך עז לעשות משהו כדי להרגיע את עוצמת הרגשות שלו, והוא מצא לעצמו את התגובה המתאימה לו – נאפשר לו זאת. ואם נכבד את התגובה של המתבגרת ונשוחח איתה על כך, נתמלל לה את מה שהיא מרגישה, היא תרגיש בטוחה יותר, מוגנת יותר, יש מישהו שמבין אותה, וממילא היא תצא מהקיפאון, גם אם היא מסתגרת בחדר ולא עושה כלום, או תמתן את קצב הבריחה כאשר היא קוראת ותתגייס לעזרה. איך לעשות זאת זה כבר נושא נוסף, אך ברגע שנעלה את המודעות, ממילא נוכל ביתר קלות להפנים ולהכיל את הילדים שלנו.

ארנבים נגד טילים

ציפורי דורון, פסיכולוגית קלינית ומספרת סיפורים מרפאים

ציפורי דורון

פעם אחת לפני שנים רבות היה היה ארנב. הוא היה ארנב כזה קטן, ומתוק, לבן פרווה, רך כולו ושעיר, עם עיניים גדולות, כחולות, תמימות וסקרניות.

הארנב אהב מאד להיות בדשא שלו. תמיד היה שם ירק רך ומתוק, שנעים היה לו להריח, ולפעמים גם לאכול ממנו, ותמיד היו גם פרחי פעמונית קטנים זעירים ומושלמים שהתחבאו להם בתוך הדשא, נעים ברוח הקלה, שהוא אהב להיתקל בהם, ולהביט ביופיים.

אבל יום אחד, בעודו עסוק לו בדשא, הוא שמע פתאום רעם גדול בא מירכתי השמיים הכחולים. זה היה רעם לא נעים, לא טבעי. לא משהו שהוא שמע אי פעם קודם לכן. הוא הרים את ראשו מן העשב הרך והירוק, והביט בשמיים.

היה שם טיל! ארוך, גדול, שחור, מסריח ומגעיל.

הארנבון התעצבן.

"מה זאת אומרת טיל שחור ארוך גדול ומגעיל באמצע השמיים הכחולים שלי?!" הוא אמר.

"לך מפה מיד!"

אבל הטיל המשיך לעוף מירכתי השמיים, ולא שמע בקולו.

"ככה?" אמר הארנב. "חכה חכה! אני אביא  ת י ג ב ו ר ת!!"

והוא רץ מהר אל פתח המנהרה בשדה, זו שהייתה קטנה ועגולה ועמוקה מאד, ושימשה מנהרת קשר לכ-ל הארנבונים בשדה. ודרכה, הוא קרא לכו-לם:

"בואו מיד! יש פה מצב ביש!" הוא אמר.

כי הוא היה ארנבון קטן ורך ועז נפש, וידע להגיד מה שהוא רצה, וחשב לנכון, ממש ממש טוב, ובקלות!

ואכן, מ-ייד, הופיעו והגיחו מכל המחילות הקטנות והעגולות שהשדה המון ארנבים וארנבונים, לבנים ושחומים, אדמוניים ושחורים, ועם כל מיני צבעים. אתם לא תאמינו כמה ארנבים היו שם! ממש המון.

כולם באו, כי הם הבינו, שזה   ר צ י נ י.

התאספו כולם בעיגול גדול סביב ארנבוני, והוא הרים את כפתו הקטנה לשמיים, והצביע על הטיל:

"שם! "הוא אמר

ובינתיים, הטיל כבר גדל, והיה למין צינור כזה שחור וגדול ומסריח ועגול.

"מה?" אמר ראש עדת  הארנבים "איזו חוצפה! מיד אני מסלק אותו מכאן!"

והוא עמד על ארבע, הרים את זנבו הקטן לשמיים, והתחיל להזיז אותו בתנועות עגולות ונחרצות.

כולם הביטו בו בתמיהה, כי אף אחד לא הבין מה הוא עושה, אבל כשהם הרימו עיניים שוב לשמיים הכחולים, הם ראו, שהפלא זה פלא!

הטיל הסתובב לו בלי אומר, והתחיל לחזור למקום שממנו הוא בא!!

ראש העדה התרומם ממקומו, ניער בחריצות את זנבו הקטן, ניער גם את כפותיו, ואמר בשלווה:

"זהו זה! גמרנו אתו."

ובאמת, הטיל הלך וקטן, הלך וקטן, עד שהוא נעלם לגמרי והיה נקודה קטנה ועשנה בקצה השמיים הכחולים ללא עב.

"תסביר לנו!!"

"מה עשית??"

"איך זה קרה פתאום?!"

שאלו ותבעו הארנבים שמסביבו.

"אה, זה פשוט מאד," אמר אדון ארנב. "הטילים האלה, הם מאד מפחדים מזנבות של ארנבים. ומשום מה – הם רואים בהם כאילו מין סוג של מנהיגים. אז מה שתגידו להם לעשות, עם הזנב? הם ישמעו בקולכם. זה הכל!"

"אבל מאיפה אתה יודע את זה??" שאל הארנבון הקטן ביותר בחבורה.

"אה, זה פשוט מאד," אמר אדון ארנב, "גם סבא שלי עליו השלום היה מגרש ככה טילים מאדמתו עוד בזמן שהבריטים שלטו בארץ הקודש."

"הבריטים?" שאל הארנבון הקטנטן "מי זה הבריטים?"

"ששש...." היסתה אותו אמו, "את זה אני אסביר לך אחר כך".

"מבטיחה?" שאל ארנבוני

"מבטיחה!" אמרה אמא.

והיא נתנה לו יד, והוא הרגיש בטוח, ושמח, כמי שלמד היום דבר מאד גדול, דבר שיזכור ושילווה אותו כל חייו, ושגם ילמד עוד, והם הלכו יחד, לביתם.

אז לילה טוב לארנב הקטן, ולשדה, לירק ולפרחים, לשמיים הכחולים ולטיל השחור המעצבן והמסריח שהופיע פתאום כאורח לא קרוא מאי שם, לכל הארנבים, ולמאורות שלהם, לזקן העדה ולארנבוני קטנטוני ולאימא שלו,

לילה טוב לכולם!

וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה!

כל טוב

וימים שקטים!

להתחבר לרגש שלנו

בתיה וגשל, מנחת הורים

תעשו כך, תנשמו כך, תחבקו כך וכך שניות, תסתכלו רק במבט כזה ואת זה? שלא תעזו לומר בקול.

אני לא באה לזלזל בהנחיות, הן חשובות הן נותנות לנו עוגן כלים לביטחון לנו ולילדינו ולפעמים מצילות חיים. אבל לפעמים אנחנו כל כך לא שם מבחינה רגשית, עד שקשה לנו עד בלתי אפשרי להיצמד להנחיות, ואז מה אנחנו עושות? אוגרות מידע, ועוד מידע, מנסות ליישם פיסה מפה וחתיכה משם, ועד משהו משם, וזה לא הולך. כי זה לא אפשרי.

אז מה אני עושה כעת אם לא מביאה לציבור האימהות עוד הנחיות?

אלו לא הנחיות!

אלו הן נקודות שמחברות אותנו כאימהות קודם כל לרגש שבתוכנו, כי רק אחרי שאנחנו נותנות לעצמנו לחוות את הפחד, הדאגה והסטרס בלי פחד, נותנות לעצמנו להרגיש ולא להדחיק, רק משם אנחנו יכולות להיות קשובות לעצמנו מתוך חמלה ולשדר הלאה לילדים שלנו ולנהוג בהתאם.

בתיה וגשל

אז הנה לפניכן כמה נקודות:

1. זה בסדר שתרגישי את עצמך גם כשאת בנוכחות הילדים! לא אומר שאת צריכה להתפרק מולם, אבל תני לעצמך להיות ולחוות את כל קשת הרגשות הקשים שעולים בך, אם זה עצב, פחד, דאגה, חוסר אונים וכו'.
2. תבדקי אם יש לך דחף לרוץ לחפש פיסות מידע וחדשות, לפתוח בכל רגע אתרי חדשות או קבוצות שמתעדכנות במידע ובעיקר במידע שגוי, זה לא נקרא להיות עם עצמך, זה נקרא לברוח מעצמך.
3. אין צורך להעביר מידע ועדכונים לילדים, בטח לא לחדש להם. לא, בשום אופן לא לעבוד עליהם שהכל רגוע וטוב, אפשר להסביר בשפה הפשוטה שלהם, בלי להוסיף מידע, פרשנות וכו'.
4. יש אימהות שמרגיעות את הילדים מתוך מקום לחוץ כדי לגונן על הילד, כי אם לא, מה עלול לקרות לו, הוא יסחוב את זה כל החיים, הוא יכנס לחרדות, הוא יפחד לדבר... מתוך הלחץ והפחד הן מייצרות פחד מיותר אצל הילדים אז דעו לכן: אין צורך להרגיע ילדים שלא יודעים! אל תעדכני ואל תרגיעי! הילדים ישמעו ויפגשו עולם דרך המבט שלהם וזה בסדר! הם לוקחים את זה פחות היסטרי מאיתנו ופחות מבינים את משמעות הדבר! חבל לייצר פחד אצל הילדים דרך להרגיע את עצמינו ואז אותם.
5. ילדים שנחשפו או שחיים בצל המלחמה, תרגיעו על פי ההנחיות, אבל זכרו שהכי חשוב המקום ממנו את פועלת כאמא: זאת אומרת, כשאת מאמינה ויודעת נתון פשוט שילד מטבעו מפחד ממה שהוא מבין מסביבתו שהוא אמור לפחד, הוא באמת יפחד. ואם לא, אין לו רעיון לפחד גם אם שומע חדשות ושמועות לא טובות חלילה, כי הוא תופס את היחס לאירוע בהתאם לשדר הסביבתי. לכן אל תהיי בפאניקה כדי להרגיע... אלא הרגיעי את עצמך ככל האפשר ואז באופן אוטומטי לא תצטרכי להרגיע את הילד כי הוא יהיה רגוע.
6. תמיד כדאי לנו ולילדים לנקוט בפעולה מועילה, אמירת תהילים משותפת, אמירת ברכות, התנדבות ונתינה וכו'.

עשה ולא תעשה

חיה שדמי, פסיכותרפיסטית, מנהלת מכון 'המראה' למטפלים ולמאמנים

לאחר ההלם הראשוני, מתעוררת השאלה, מה עם הילדים? האם לספר, לשתף, מה לומר, ואיך... במחשבה ראשונה, לא היינו רוצים לספר להם, היינו מעדיפים, שלא ידעו בכלל, יש רצון לגונן על הילדים. אבל הילדים חשים ומרגישים באווירת הלחץ והמתח, וכאשר לא יודעים מה, הדימיון תופח לממדים קשים. בנוסף ,ילדים חשופים להרבה מידע, ועדיף שהוא יבוא דרכינו.

חשוב מאוד, לא לדבר בין המבוגרים ליד הילדים, בלי לתווך להם את זה, כי הילדים קולטים מהאוויר, ולא תמיד בצורה הנכונה. חשוב לתת להם מידע אמין ומוסמך, אבל אין להרבות בפרטים שלא מתאימים לגיל וליכולת ההכלה שלהם. אין לחשוף אותם לסרטונים על המצב, כי יכולת ההכלה הרגשית לא מספיקה וזה עלול להציף אותם. זכור לי שליוויתי פעם אמא שמישהו קרוב אליה נפטר, והיא סיפרה לילדיה על כך ש"הוא נסע רחוק" . משפט כזה עלול לפגוע באמון של הילד.

אז איך מנגישים את המידע לילדים?

ראשית, חשוב שההורה ישים לב, איך הוא מול הנושא, כי יותר מהמילים, הילד קולט את האווירה.  בנוסף, יש לתת משמעות ומסגרת לדברים. אמא יכולה גם לשתף קצת ברגשות שלה, ואיך היא מתמודדת, כמובן ברמת ההבנה של הילד. כל זה יביא את הילד לשתף ולספר גם על עצמו. חשוב מאוד לא להכחיש או להקטין את רגשותיו, אלא להיות אמפתיים ולשקף אותם. כך הם יצליחו טוב יותר לעבד ולהכיל את הסיטואציה.

בלי שריטות, בלי טראומה

בריינה שפירא, מטפלת רגשית

אמא היא עמוד התווך בבית. כולם נושאים עיניים לאמא. איך היא מגיבה? מה קורה לה? ממה היא פוחדת? מה היא חושבת? אי אפשר להסתיר מהילדים שום דבר. את הכל הם מרגישים.

אמא שמדברת אמונה בתוך הכאוס, אמא שמחזקת ומכינה את הילדים למשיח, אמא ששומרת על שגרה ולא חסרת אונים, ובעיקר, אמא שיודעת איך לשמוע רק מה שמחזק, היא יודעת באופן אוטומטי מה להגיד לילדים כדי שגם הם יצאו מחוזקים.

בריינה שפירא

במלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה כיוונו טילים לעבר בתי הזיקוק בחיפה ואנחנו כתושבי רכסים נשארנו בבית לגמרי לא מפוחדים. ידענו שלכל כדור וטיל יש כתובת. אני זוכרת שישבנו בגינה, עם שכנות אמיצות כמונו, וכשנשמעה אזעקה, הילדים הרימו את הסנדלים שנזנחו בצד כששיחקו בארגז החול, וכולם רצו ביחד לממ"ד של השכנה, אמרו שיר המעלות ביחד, אבל פחד לא היה שם. כשנשמע קול ההרגעה ( כך זה היה, ולהזכירכם גם כיפת ברזל עוד לא נולדה ) חזרו לגינה להמשיך בדיוק מהמקום שעזבו לפני כמה דקות. אני חושבת שכל הילדים האלה, נשארו בלי שריטות או טראומה.

מה שאנחנו משדרות לילדים, זה מה שהם קולטים, וכפי שציינתי – אי אפשר להציג, כי הדברים ברורים ושקופים.

אמא יקרה, בתוך כל הכאוס, הבלבול, חוסר הוודאות  והפחד, הכי חשוב כרגע שתזכרי את עצמך, כי אמא רגועה ושלווה זה הבסיס של הבית. תמצאי זמן לעצמך , לתת לעצמך פינוקים קטנים ולדעת מה מרגיע אותך. כי כשהאנרגיה שלך חיובית וטובה, את משפיעה על כל הבית.

אני מצאתי נתיב מחזק בשבילי, כאשר אני מייצרת תמונות בבינה מלאכותית. התחלתי לייצר תמונות עתידיות, כשהמשיח יבוא. תמונות מתוך שירים ופסוקים שמדברים על כוחו ועוצמתו של הקב"ה שאין עוד מלבדו.