סרטוני הטבח והשבי הם נשק להשמדה עצמית. שלא ניפול במלכודת האויב

אני מודה. זה לא פשוט לי. זה הכי קשה לדעת להפריד בין הצורך ההישרדותי לעדכונים על מהלך הקרבות, לבין צבירת חוויות זוועות ובלהות שירדפו אותנו כל החיים. הלם קרב של עם שלם. סיון רהב-מאיר תיארה זאת בביטוי מדויק: הלם קרב בקליק. גם נטולי האינטרנט שבינינו ובעלי הטלפונים הכשרים מקבלים דיווחים משליחי החדשות הרעות: שכנים, מכרים וקרובי משפחה שיש להם גישה לסרטונים, או שרק קיבלו תיאור מילולי של ממדי הזוועה לפרטיה. מאז פרוץ המלחמה גם אני נפלתי בפח הזה של יצירת הלם קרב בקליק. אמנם סירבתי בכל תוקף לצפות בסרטוני הבלהות של הטבח ושל השבי, וגם עצרתי כמה אנשים באמצע הדיבור, שלא יחלקו איתי את רגשותיהם, ויתארו לי מילולית את תיאורי הגיהינום, אבל חטאתי בפייסבוק.

המערכה בפייסבוק מלאה בתחמושת של ייאוש ופילוג בעם (הזיה!). שמתי לב שעל אוטומט אני יורה לעצמי ברגל (ובלב) בכל פעם שאני נכנסת, מבלי לשים אפילו לב.

השתדלתי לעסוק כמה שיותר בדברים אחרים. במקרה שלי – אנחנו באתר הידברות לוחמים במערכה הפסיכולוגית, בהעלאת המורל הלאומי, בהגברת רוח הקרב, בעזרה להורים להעסיק את הילדים בתוכן איכותי, נקי, יהודי ומשמח ובעיקר – להזרים לעם ישראל אספקה של התחמושת היקרה ביותר: אמונה וביטחון בה' בעידן גוג ומגוג. גם הטור הזה הוא חלק מהמאמץ המלחמתי שלנו לשמור על חוסן נפשי בעם.
 

גלישה אל התהום

מחקרים מוכיחים שהתמכרות לחדשות ולחדשות רעות היא התמכרות לכל דבר. בארץ דמים כמו שלנו, כולנו כלולים בקבוצת הסיכון הזו, ובעידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים, רבים מאיתנו נופלים חללים, וצורכים באופן כפייתי חדשות בכל דקה. בימים עברו, בני אדם חיכו למהדורת חדשות מרכזית, או לחדשות ברדיו בכל שעה עגולה, והעיתון היה מגיע רק פעם ביום, אבל היום ישנם אנשים רבים שישנים ליד הטלפון שלהם, וחומות הגנת הנפש הבסיסיות שלהן נפרצות בכל דקה, ואין מי שיבנה אותן מחדש.

אני יודעת. זה לא פשוט לעצור ולהימנע מלשאוב מידע מיותר. לפעמים רק בדיעבד אנחנו מבינים שהוא מיותר. גם אני מתמודדת עם הקושי הזה, וגם אני נפצעתי בקרב על התודעה, אבל אני ממשיכה הלאה להילחם בחזית חשובה במלחמה על בריאות הנפש.  

הגרי"ש אלישיב: "הלב של האדם הוא קודש. צריך לשמור עליו ולא לתת לשום דבר להיכנס

ישנו משפט אחד שמלווה אותי כבר כמה שנים, ואני משתדלת ללכת לאורו. הגרי"ש אלישיב אמר אותו, וזה פשוט נכנס לי ללב: "הלב של האדם הוא קודש. צריך לשמור עליו ולא לתת לשום דבר להיכנס".

נכדו של הגרי"ש אלישיב, ר' אריה אלישיב, סיפר על השמחה המיוחדת שהיתה לסבו זצ"ל, ועל הדרכים שבהן הגיע לשמחה שכזו. "לא היה אדם שמח בעולם – שמחה פנימית, שמחה של אמת – יותר מהסבא", אמר ר' אריה אלישיב.

"הרב זצ"ל זכה לכך בזכות התורה המשמחת, פיקודי ה' ישרים משמחי לב, לצד מוטו נוסף שהיה אצלו למשנת-חיים: לא לקחת ללב.

שלמה קוק, עורך מגזין "בקהילה", בנו של הרב בן-ציון הכהן קוק, שהיה תלמידו המובהק של הגרי"ש אלישיב, התבטא בעבר על דרכו המיוחדת של הרב אלישיב בעניין השמירה על השמחה ועל השקפת עולמו שלא לקחת ללב ושיחזר את אחת ההזדמנויות שבהן הרב הסביר לו על המוטו: 'לא לקחת ללב': "זה כלל בחיים. רק אתה קובע מה ייכנס לך ללב. כל הדברים שבעולם – צער, עלבונות ייסורים – צריכים להגיע רק עד פתח הלב. הלב של האדם הוא קודש, צריך לשמור עליו לא לתת לשום דבר להיכנס, רק תורה ועבודת השם. שום דבר אחר שלא ייכנס, כך אמר הרב הגדול.

מסיפורי המגיד ממעזריטש: "עליך לדעת שצריך להיות בעל הבית. אם לא רוצים – לא פותחים"

עוד נכתב באותו ראיון על שמירת הלב כי הרב, באחת מדרשותיו סיפר על המגיד ממעזריטש, שפעם בא חסיד אחד אליו, וביקש עצה על הרהורים שמפריעים לו בתפילה. אמר לו המגיד שייסע לכפר אחד ושם ימצא עצה. באותם ימים גשם ירד, והחסיד קנה בשארית כספו סוס ועגלה ולאחר מאמצים גדולים הגיע אל אותו כפר מאוחר בלילה. לאחר שמצא את הבית המבוקש, נקש בדלת ואף אחד לא ענה לו. החסיד נאלץ להמתין בחוץ עד שבבוקר בעל הבית פתח לו את הדלת, הכניס אותו, נתן לו משהו חם לשתות ויצא איתו לתפילה. לאחר סעודת שחרית השתומם החסיד מדוע הוא אינו מקבל את העצה שלשמה הגיע. רק לאחר יומיים סיפר לבעל הבית מדוע הגיע. השיב לו בעל הבית: הדבר היחידי שיש לי לומר לך, עליך לדעת שצריך להיות בעל הבית. אם לא רוצים. לא פותחים.' סיים רבנו: כל אחד צריך להיות בעל הבית על הלב שלו".

הרב אלישיב היה נאה דורש, נאה מקיים. אסונות רבים פקדו אותו ואת משפחתו בשנות חייו, אך הוא היה בעל הבית היחיד על לבו.

ובעת הדמים הזו שפרצה בשערי ארץ הקודש, כשפעמי משיח מרעידים האדמה, נישא תפילה כולנו שנזכה לשמור על הלב, לא ליפול בשבי הנפש שהאויב השחור משחור מניח על פתח לבנו. נתחזק כולנו לקיים את מצוות ונשמרתם לנפשותיכם ובעזרת ה' – ננצח!