דרך חור הגרוש: רוחות המלחמה מזעזעות קורות בתים שהתפרקו

אני דוהרת בכביש. נוסעת הרבה מעל המהירות המותרת. אנחנו בדרכנו מגוש דן לירושלים עיר הקודש. אזעקה מפלחת את האוויר ולבי הולם בפראות מרוב פחד ואחריות. הילדים הגדולים בפאניקה. אני עוצרת בשוליים. הם יוצאים מהרכב, משתטחים על הארץ וקוראים לי להצטרף אליהם. אני לא עונה. יושבת מכווצת ומסוגרת, ממתינה שהגל יחלוף ומקווה שנעבור אותו בשלום. ילדי קמים, מתנערים, נכנסים שוב לרכב ואני ממשיכה לדהור. מוצאי שבת ומוצאי שמחת תורה. איה השבת ואיה השמחה.. פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. הרכב מתאמץ להעפיל בעליות לירושלים. הכבישים ריקים והאוויר בחוץ - נטול חמצן. אני מנסה שוב ושוב להתקשר לשני הקטנים שלי, ששהו בחג עם אביהם, ולא זוכה למענה. הלחץ והחרדה שלי גואים ומציפים. אני שותקת כדי שלא יתפרץ לו הסכר. המחשבות משתוללות: מה איתם? היכן הם? מה עבר עליהם בחג? הם רגועים כעת? בטוחים? המוח הרציונאלי משותק. לא פועל. הרגש עובד שעות נוספות. החרדה מכל מה שקורה שם בחוץ מעצימה את החרדה האישית ומלבה אותה. בלגן שלם בתוכי. בוקה ומבולקה. הבחורים שלי מהישיבות מתקשרים. הם בסדר, תודה לקל. הם בדרך הביתה. אני מרשה לעצמי לנשום מעט. חייבת לראות את כולם ומהר. לספור, לחבק, למשש. אני אמא לביאה עכשיו. שאף אחד לא יעז לגעת בילדי. אבוי למי שיפיל שערה משערות ראשם!

כשאני מגיעה סמוך לבית, מצלצל הטלפון סוף כל סוף. על הקו בתי המתוקה. היא מודיעה כי היא ואחיה הושארו אצל השכנה, והם ממתינים לי. אני מחנה ופודה אותם במהרה משביים הזמני. מחבקת את שני הקטנים שלי עד שנשמתם כמעט פורחת ועולה עם כולם הביתה. ההמולה בבית גדולה, החדשות רצות, בשורות האיוב ניתכות עלינו כמו טילים, כמו אגרופים בבטן. אני לא עומדת בזה יותר. מפורקת. מתפרקת. כדי להחזיק מעמד, אני מתמקדת בפעילות מעשית אינטנסיבית. מפעילה מכונות כביסה, מסדרת חפצים בארונות, מכינה אוכל, משכיבה ולא נחה לשנייה. אני בניתוק. בהפרדה בין רגש לשכל, בין הלכה למעשה, בין הימים ההם לזמן הזה.

רק בלילה, כשכולם כבר ישנים, אני מרשה לעצמי להתיישב ולנסות לעשות חיבורים. אני נושמת נשימות עמוקות ומשתדלת להירגע. חושבת על החרדה שאחזה בי ועדיין ותופסת פתאום שיש פה תהליכים מקבילים. הבית הלאומי שלנו התפרק, ביחוד בשנה האחרונה. הקיטוב, השיסוע, הקריעה. השנאה שזרמה ברחובות ובפיות... אבל, לא רק הבית הכללי. במקרה שלי – גם ביתי הפרטי נחצה לשניים, נחתך ונפרם לשני חלקים. רוחות המלחמה מזעזעות כעת קורות בתים שהתפרקו ויושביהם התפרדו. בתים כאלו, שבריריים יותר, רגישים יותר וחוסנם ירוד.

שכנה מבוגרת שלי התאלמנה לפני שנים רבות. היא הייתה נשואה לאיש מיוחד במינו. מלא מרץ ושופע חדוות חיים. ביום אחד, לא בהיר, חווה התקף לב פתאומי ועבר, חלף מן העולם הזה. כי רגע באפו חיים ברצונו. שכנתי נשארה לבד והייתה צריכה להסתגל למציאות חדשה ועגומה. שנים מספר חלפו מפטירתו של בעלה, ומכה חדשה הונחתה עליה: בנה הבכור נהג ברכבו ועבר תאונת דרכים קשה ואיומה. הוא נחלץ ממנה בנס, אבל נזקק לתקופת שיקום ארוכה ומייסרת. אני זוכרת שפגשתי את האלמנה – האם הכאובה – מספר שבועות לאחר התאונה והיא אמרה משפט שהתמיה אותי מאד, בזמנו: "את הפטירה של בעלי שרדתי, איכשהו. אבל המכה הזו, של התאונה, ריסקה אותי לגמרי". אני זוכרת שלא הבנתי אותה. לא הבנתי כיצד היא מתפרקת מתאונה, שאמנם הייתה קשה אבל הותירה את בנה חי ושלם, ואילו בעלה האהוב, הלך לבלי שוב... אז, לא ירדתי לסוף דעתה. היום אני מבינה אותה יותר. המכה השנייה שנחתה עליה, פגשה אישה בעלת חוסן ירוד. היא לא הייתה חזקה ומלאת עיזוז כמקודם. הלילות הארוכים, הבדידות והשנים – לא הוסיפו לה כוח ועוצמה. המכה השנייה הלמה באישה חלושה ומעורערת יותר. לא פלא, שהיא חשה מרוסקת.

מכת המלחמה נוחתת על עמנו כשהוא מעורער וחלוש. עברנו שנה קשה. שנה של פירוד ומריבה. גם אותי ואת בני ביתי היא תוקפת לאחר כל מה שעברנו וחווינו. אין בנו כוח לעוד מנות של פחד וכאב. אנו זקוקים כל כך לשלווה ולנחמה. האם יהיה בנו הכוח, כעם, להתמודד ולצאת מחוזקים מתוך השבר הכפול? האם יהיה בנו הכוח, כמשפחה, לעמוד בכל זה? האם יהיה בי הכוח, כאם, להמשיך ולהיות עוגן עבור ילדי האהובים?

אני לא יודעת. אין לי תשובות. רק דבר אחד ברור לי כעת: אני לא אפול בקרב, מבלי להילחם על האמונה, הביטחון, האופטימיות והתקווה. אלחם בכל כוחי, בגזרה הפרטית שלי, כדי להיות מקור אור. בורא עולם הוא המושך בחוטים. למאורעות המתרחשים עכשיו - אין הסבר הגיוני. כל החיל וכל אמצעי הכוח - לא עמדו לנו, להצילנו מידם. רק הרוח היא שתסייע לנו להינצל ולנצח. 'כי במקלי עברתי את ירדן החיים. עתה הייתי שני מחנות. הצילני נא, הצילני נא. הצילנו נא!!! כי חסדך גדול... והצלת נפשנו משאול תחתיה'.