הסוד בלב של המתחזק: "אל תנסו להרשים אותי. זה כבר לא עושה לי את זה"

לאחר שאדם הראשון וחווה חטאו ואכלו מעץ הדעת, ה' קילל את האנושות בקללה "בזעת אפיך תאכל לחם". ומאז, האדם צריך לעבוד ולעמול ולטרוח כדי לקבל את צורכי גופו, שעד אז קיבלם ללא יגיעה. כלומר, הצורך לעבוד הוא למעשה קללה. 5,784 שנים חלפו מאז אותו יום, ואיכשהו במהלך הדורות הקללה הפכה לדבר נחשק, שרודפים אחריו והופכים אותו ממש לאידיאל. קוראים לזה 'קריירה'.

זה מאוד מבלבל בימינו, כשהשאלה 'אז מה אתה עושה בחיים?', היא לרוב השאלה הראשונה שנשאלת בהיכרות בין שני אנשים, ו'מה אתה עושה בחיים?' הפך להיות שווה ל'מה המקצוע שלך?'. בתרבות המערבית-חילונית המקצוע של האדם מגדיר את מהות חייו ועשיית חייו, ולמעשה מגדיר אותו. הסיבה שאנשים מפתחים קריירה ומחפשים דרכים שונות לקידום מקצועי, היא משום שהמקצוע שלהם הפך לזהות העצמית שלהם. ומכאן המשוואה פשוטה: אם הם יעבדו במקצוע יותר 'נחשב' – כך הם יהיו בעיני עצמם ובעיני החברה המערבית נחשבים יותר. למעשה, המרדף אחר קריירה הוא בעצם מרדף אחר תחושת הערכה, מעמד ומימוש עצמי, על פי הקריטריונים של התרבות המערבית.

כשמכירים מקרוב את עולם היהדות, מתחזקים, שומעים שיעורים ולומדים מוסר והשקפה, מתחילים בהדרגה להכניס לחיים שינויים של שמירת מצוות, אבל לא רק. אחד הדברים שקורים כשמתחזקים זה שפתאום מסתכלים אחרת על החיים. מה שנחשב 'אפור' ו'מקובל' הופך פתאום למושגים של 'שקר' או 'גזל'; קשיים שאותם ראו כביש מזל הופכים לניסיוניות שנשלחו משמים עם מטרה רוחנית; הצלחה אישית שהיוותה דגל ל-'תראו כמה שאני מוצלח' הופכת ל-'אלוקים שלח לי ברכה משמים'.
צורת ההתבוננות והגישה לחיים משתנים, ועימם גם היחס לקריירה ולסדרי העדיפויות בחיים.

לאט לאט מתחילים לחשוב במושגים של: מה יקרב אותי לקב"ה? איזו עשייה תצמיח אותי רוחנית? מה נשאר פה בעולם הזה, ומה הולך איתי לעולם הבא? מה אני עושה עם הזמן שלי, ובמה שווה לי להשקיע בחיים האלה?

וכך היחס לממון, כבוד, מעמד, הצלחה אקדמאית או מקצועית, כל ה-'תראו אותי וכמה שאני מוצלח' ושאר הדברים שעל הקו הזה מאבדים ממשמעותם. האופן שבו תפסנו אותם הוא כבר אחרת לחלוטין, ואת מקומם תופסים ערכים רוחניים.

אם פעם אמרנו על הבחורה שעושה תואר שלישי "פששש...", אז עכשיו את זה אנחנו אומרים על הבחורה שהתייחסה ברגישות יתר לחברתה הרווקה בסיטואציה שהיתה מורכבת, ומוסיפים "ואוו, צדיקה, אילו מידות יפות יש לה".

אם פעם התרשמנו מהבחור שקיבל קידום רציני בעבודה בזכות זה שהוא עובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אז עכשיו אנחנו מתרשמים מהאיש שתרם מכספו האישי אלפי זוגות תפילין.

אם פעם היתה לנו קנאה קטנה (שכמובן הכחשנו אותה) בחבר שמגהץ את כרטיס האשראי ללא הכרה על חשבון אבא הברון, אז עכשיו יש לנו קנאת סופרים בדמויות שמשאירות חותם אמיתי בעולם. ולחבר ההוא דווקא דואגים ומנסים לחזק.

כשחיים את התורה מבפנים, כשהתורה כבר הופכת להיות בתוכנו פנימה – חלק מהדברים שבעבר הרשימו אותנו, כיום כבר לא מרימים לנו בכלל את הגבה, ואם כן, אז אולי בכוונה הפוכה.

האתגר השבועי

נסו השבוע לחיות על פי סדר עדיפויות רוחני יותר. צמצמו שעות נוספות בעבודה, ואת הזמן שנותר הקדישו למשפחה ולשיעורי תורה.