תחרות הסיפור הקצר: הגל שסגר מעגל

היה זה חג סוכות הקשה ביותר שעבר יואל ביטון בחייו. והוא, שכבר ידע ימים קשים, הילך קודר ויהיו שיאמרו קודר מאוד. לא היה זה דבר הקשור לחג עצמו, אבל שפשוף רחוק כן.

שמי יואל ביטון והייתי בן עשרים ושמונה כשהמעגל החל. הכל התחיל בהולדת בני השלישי. ההוצאות התרחבו, וההכנסות הצטמצמו. עם הזמן הרגשנו, אני ואשתי, מחנק כלכלי, דבר שהקשה מאוד על סדר יומנו. אני, אברך שתורתו אומנותו, לא רציתי לצאת לעבוד על אף שהדבר נצרך מאוד, אך היה דבר שהיווה פתרון כלכלי מצוין עבורנו: מכירת ארבעת המינים.

שקלנו את זה, אני ואשתי, ולבסוף לקחתי את זה לידיים, כך שמצד אחד נשארתי אברך, ומן הצד השני הכנסתי כסף טוב לבית. העבודה דרשה אך השתלמה. כל שהייתי צריך לעשות הוא להשיג סטים של ארבעת המינים מהודרים, ולפרסם. מכאן והלאה הכל התגלגל במהירות, וכך מצאתי את עצמי פעם בשנה עם סכום מכובד של אלפי שקלים, דבר שהוסיף המון לפרנסת הבית.

השנים חלפו ביעף, וככל שחלף הזמן התפרסם שמי יותר ויותר, עד שלאחר מספר שנים "התמניתי" לאחד הספקים הגדולים בארץ. מכל הארץ התקשרו להזמין סטים, ואני הוצרכתי לשכור חברת שליחויות, כדי לספק למזמינים את הסטים לפני החג בשלמותם, דבר מסובך בפני עצמו.

בשנה שאליה אני חותר הכל התנהל כשורה, בתחילה. מספר חודשים לפני החג הזמנתי סטים של ארבעת המינים וקיבלתי אותם אלי, וכך החלו אנשים מכל החוגים להזמין סטים, ואני אמרתי לכולם ששבועיים לפני החג הסט יגיע במשלוח אקספרס. כך תכננתי לעשות, אך הדבר נותר בגדר תכנון בלבד.

שכרתי חברת שליחויות כמו בכל שנה, והעברתי לה את הסטים יחד עם פרטי המזמינים. שבועיים לפני החג התקשרתי לחברה כדי לוודא שהמשלוחים הגיעו למזמינים, אך החברה הודיעה שיש תקלה קטנה, ולכן יהיה עיכוב קל, ובימים הקרובים המשלוחים יגיעו ליעדם.

טוב, סוף כל סוף עיכוב של יום-יומיים הוא לא ביג דיל, אך חלפו יומיים, חלפו שלושה ואפילו ארבעה, והמשלוחים עדין לא ביעד. כאן נדלקה לי נורה אדומה, אך לא ייחסתי לה חשיבות יתרה כיוון ששבוע וחצי לפני החג הוא עדיין לא זמן משמעותי.

ערב החג. בכל הבתים עסוקים בהכנות האחרונות, אבל בבית שלנו עוד עסוקים בראשונות. הסטים לא הגיעו למזמינים. ניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי שזה לא יקרה, אך היה מאוחר מידי, והחג נכנס.

מפה לשם עבר החג. אני לא יכול להסביר במילים איך הוא עבר עלי, אבל אני כן יכול להסביר איך עברו הימים שאחריו. בחול המועד, כשעוד אסור היה לכתוב, היו אלו הטלפונים מהמזמינים שהעיבו על שמחת החג. חלקם ביטאו את עצמם בתרעומת מוגזמת, חלקם בצעקות, והמהדרים באיומים, אך כמו שציינתי, כל זה היה בחול המועד. לאחר חול המועד, כשנראה היה שהסיוט נגמר, וחוץ מחור בכיס החיים חוזרים למסלולם הרגיל, בדיוק אז התחילו המכתבים. כשאני מדבר על מכתבים אני לא מתכוון לכמות של כמה יחידים, אני מתכוון לכמות של כמה עשרות. אבל לא המכתבים הם הבעיה, אלא התוכן שבתוכם הוא הבעיה, ובעיה גדולה!

וכך עברו עלי הימים שלאחר החג. כל יום הוצאתי מתיבת הדואר עוד כמה מכתבים חדשים, והמכנה המשותף בין כולם – שכולם היו בשבילי. כשאני אומר בשבילי, אני לא מתכוון לטובתי...

אך אז הגיע הגואל. חזרתי מהתפילה והוצאתי את המכתבים שהגיעו כמו בכל יום. עוד לפני כוס הקפה של הבוקר, התחלתי לפתוח את המעטפות ולעלעל במכתבים, ואז הגעתי אליו: דף צהוב במעטפה חומה וכתב כובש. הכותב הזדהה בשם אריאל ברדוגו. והנה לשון המכתב: "ליואל ביטון הנכבד! ברצוני להודות לך בשמי ובשם משפחתי על המאמץ, על הטרחה ועל כל מה שעשית בשביל שהסטים של ארבעת המינים יגיע אלינו (המזמינים) לפני החג, אף על פי שבסופו של דבר הניסיונות והמאמץ עלו בתוהו וזה לא צלח. אך אני מסתכל – על המאמץ.

"אומר את האמת, בתחילה רציתי לשלוח מכתב עם טענות ומענות שונות. אך לאחר ששמעתי שמזמינים רבים התנכלו אליך עקב התקלה, פיניתי לעצמי זמן למחשבה בעניין, והגעתי לידי מסקנה שלא רק שאיני צריך להקפיד עליך, אלא גם לומר לך תודה, בדיוק כמו שהייתי אומר לך אילו הסט כן היה מגיע אלי, כיוון שאני בטוח במאת האחוזים שמסובב הסיבות סיבב שתיקרה תקלה בחברת השליחויות כדי שהסטים לא יגיעו ליעד.

"אי לכך ובהתאם לזאת צירפתי למעטפה זו סכום כסף (קטן אמנם, אך זו יכולתי), כדי לעזור לך לכסות לפחות את עלויות ההוצאות שהוצאת על הסטים. בהוקרה וידידות רבה, אריאל ברדוגו".

האמת, אני לא טיפוס רגשן. אבל אחרי שקראתי את המכתב – התרגשתי. הרגשתי כאילו נגעו לי בלב, במיוחד לאחר אין ספור מכתבים שכולם, בלי יוצא מהכלל, ללא שום חשש מילה טובה.

וכך, בעקבות התרגשותי החריגה, החלטתי ביני לבין עצמי שאחזיר לשולח המכתב כתרומתו! שכשם שהוא שימח וריגש אותי אני אחזיר לו בדרכים שלי, ובכפל כפליים.

אך מחשבות לחוד ומציאות לחוד. חלפו הימים ואיתם השנים, וזיכרון שולח המכתב נבלע אי-שם במוחי. אבל זיכרון המכתב עצמו נשאר חרוט כשהיה, ואף יותר מכך.

* * *

ארבע עשרה שנים מאוחר יותר, בחוף זנוח על שפת הכינרת, מתמקמים אב ובנו בשולחן מאולתר. תוך כדי שיחה מוציא הבן מתיקו אשכול ענבים ושתי חתיכות אבטיח צוננות, והאב מוציא לוח שח-מט ומתחיל לסדרו, תוך שהוא מתבונן בשני בחורים שעורכים ביניהם תחרות שחיה. "נראה לי שהבלונדיני ינצח, הוא מהיר יותר", חשב לעצמו, בעוד ידיו מסדרות כל חייל במקומו.

בנו קטע את מחשבותיו. "אבא, תתחיל מהלך ראשון". מספר שניות שקט. האב קידם את החיל שמול המלך. הבן בתגובה ביצע את מהלכו להגנה ממט סנדלרים. האב, בעודו מחשב את מהלכו שלו, הסיט פניו לכיוון הים. מולו מתפרסים הרי הגולן במלא הדרם, אך פתאום קלטה עינו דבר מוזר. אחד מבין שני הבחורים שהיו בחוף קודם נעלם. "מעניין איפה הבחור השני. איפה הוא יכול להיות?", הרהר לעצמו.

ואז הוא ראה אותה! יד, יד שזזה במים הרחוקים. נפל האסימון ---

בלי לחשוב פעמיים הוא קפץ למים, שוחה במהירות לכיוון היד. דקה אחת חלפה והוא היה שם. אבל היד, היד לא היתה שם.

בנו, שנשאר בחוף ועדיין לא קלט את המתרחש סביבו, בהה באביו כעגל הבוהה באמו, עד שראה את היד, היד שזזה במים. קפיצה למים, שחיית סילון, והוא ליד אביו. שתי שניות של חיפוש עברו, והיא נמצאה, היד, מטרים ספורים מהם.

שקט השתרר. האב מחזיק מלמעלה, הבן מלמטה, והם סוחבים את הבחור תוך כדי שחיה לכיוון החוף, מנסים בכל כוחם להשאיר את ראשו מעל המים, אך לא תמיד עלה הדבר בידם.

דקות ספורות חלפו, והם היו בחוף.

בינתיים, הבחור השני, שאך דקות מועטות קודם לכן היה עם הטובע, כמעט שאיבד את עשתונותיו, עד שקלט שהדבר המועיל ביותר שהוא יכול לעשות כרגע הוא להתקשר לכוחות ההצלה.

בחלוף שתי דקות שנדמו כנצח נשמעו הסירנות, שאליהן התלווה במנגינה לא קשורה טרטור מסוק. הפרמדיקים ירדו במהירות מכלי הרכב, החליפו את המבוגר שמשה את הטובע מהמים, והחלו לעשות החייאה, תוך שהם מעלים אותו לאלונקה שבמסוק הפינוי.

כשהטיסה התכוננה ליציאה, הלכו אנשי ההצלה לקרוא למי שהציל את הטובע, כיוון שחשבוהו לקרוב ומכר. כששאלו אותו לשמו ענה להם "יואל ביטון", והם הציעו לו להצטרף כמלווה. יואל השיב בחיוב, והם המריאו.

בנחיתה, חיכה צוות בית החולים לפנות את הטובע, ששמו ועיר מגוריו כבר הובררו, אל חדר המיון. מאחור נשרך יואל ביטון. יואל חיכה מחוץ לחדר המיון כשספר תהילים בידו, ובעוד שפתיו רוחשות תפילה, ראה בזווית עינו את מנהל בית החולים מוליך אחריו זוג הורים שהתבררו כהוריו של הטובע שהציל. המנהל הכניס אותם אל חדר המיון בו שכן בנם, והסביר להם על מצבו. לאחר שאלו סיימו ופנו לצאת, אמר המנהל: "מציל בנכם יושב מחוץ לחדר, תוכלו לפוגשו עם יציאתכם".

ההורים יצאו מן החדר כדי להודות למציל בנם על גילוי תושייתו.

הם יצאו מהחדר, ועיניו של יואל נפגשו בעיני אביו של הטובע, שניגש ישר אל העניין: "אנו רוצים להודות לך מקרב לב על שהצלת את בננו היקר ממוות בטוח. מי יודע מה היה קורה לולי היית שם?", הוא פרץ בבכי. אך מהר מאוד התעשת, ופנה בשאלה למציל בנו "מה שמך הפרטי? אולי אכיר". השם יואל ביטון אינו מצלצל כמוכר לאביו של הטובע, אך ברגע הבא שואל אותו יואל "ומה שמך?", וזה עונה: "אריאל ברדוגו"...

באותו רגע נפערו עיניו של יואל ביטון בתדהמה, ובאינסטינקט מהיר הוא שלח את ידו אל הכיס האחורי, מוציא משם ארנק, ומתוך הארנק שולף... מעטפה חומה, שבתוכה דף צהוב, והכתב כובש.

* * *

הרבה מילים עמדו ביניהם, אך היה במילים רק כדי לקלקל. במקומן של המילים הגיעו דמעות. שעה ארוכה ישבו ודמעו בשתיקה, מנסים לעכל את המעגל שנסגר. אך היה זה אריאל ברדוגו שפצה את פיו בשאלה, חצי לעצמו, חצי לידידו-מציל-בנו: "הייתכן שיש כיסוי חוב עם ריבית גדולה יותר מזו?".