"הוא ביקש ממך סליחה 150 פעמים, ואתה לא שמעת"

בעשרת ימי תשובה האחרונים התקשר אלי דיין חשוב. הוא סיפר לי את הסיפור הבא: הם מתגוררים בעיר שהציבור הדתי בה מועט, ולצערנו גם באותה עיר פשטה אש המחלוקת. עד לפני מספר שנים התפללו כולם באותו בית כנסת, אולם יום אחד התחילה מריבה גדולה, עד שלבסוף הם התפצלו. קבוצה מתוך המתפללים, והוא בתוכם, פתחו להם בית כנסת נפרד.

החלוקה עברה בשקט יחסי. לא ליוו אותה חילופי מהלומות וגם לא הפגנות מחאה, כן הייתה פרידה כואבת ומהירה. "מאז שנפרדנו, בית הכנסת שלנו לא מזמין את הרב של בית הכנסת השני לדרוש בפנינו. לנו יש הרב שלנו, ולהם ישנו שלהם".

באחת השבתות חל יום השנה לאביו של אותו דיין, והוא רצה כמובן לקבל עליית מפטיר ולהתפלל חזן בתפילת מוסף, אלא שבאותה שבת היה גם בר מצווה לבנו של אחד מחשובי הקהל. הגבאי שם לב לבעייתיות שבעניין, יצר איתו קשר מראש ואמר: "תראה, אתה יודע שלפי ההלכה עלייתו של חתן בר מצווה קודמת לכל שאר החיובים, ולכן לא תהיה לנו ברירה אלא לתת לחתן בר המצווה לעלות למפטיר".

"הבנתי אותו", סיפר הדיין. "פניתי אל גבאי בית הכנסת השני, סיפרתי לו את הסיפור ושאלתי אותו אם יהיה להם אכפת אם אבוא להתפלל אצלם. הגבאי ביקש לבדוק שאין לו חיוב אחר, ולאחר כמה דקות חזר אלי ואמר שהעסק סודר. אני יכול לבוא להתפלל אצלם בשבת.

"הגיעה שבת, ואני שם פעמי אל בית הכנסת הישן. בקושי התחלתי את התפילה כשאחד המתפללים התעורר לחיים. 'תתבייש לך! רד מהעמוד! עכשיו! עכשיו! איך אתה מעז? לרב שלנו אסור לבוא לבית הכנסת שלכם ואתה בא להתפלל לפני העמוד שלנו? מה זה פה? חוצפה שכזו!'. אני משער שאם רב הקהילה היה במקום לא היה האיש מעז לפצות את פיו, אבל הרב היה מחוץ לעיר באותה שבת, ואני עמדתי על מקומי נבוך מאוד.

"המצב היה לא נעים. הגבאי תפס שליטה. התרומם ממקומו ואמר ליהודי נחרצות: 'סליחה, אני הזמנתי אותו ואני מבקש ממך לכבד את החלטתי ולשבת בשקט. בבקשה, כבוד הרב, תמשיך להתפלל'.

"בסופו של דבר התפללתי לפני העמוד, אבל הטעם היה חמוץ כל כך... לא נעים לומר, אבל האמת היא שנפגעתי, ואותו איש לא הגיע עד היום להתנצל...

"אני פוגש פעמים רבות את אותו יהודי", סיים הדיין, "אני רואה אותו ברחוב פעם-פעמיים בשבוע, והוא לא מבקש סליחה. קשה לי. שנתיים עברו מאז. מה אתה אומר, אולי אני צריך לגשת אליו בעצמי ולומר לו 'בוא תתנצל על מה שעשית לי, כדי שאוכל לסלוח בלב שלם'? כדאי?".

שתקתי רגע, ואחר כך שאלתי. "יסלח לי כבודו, אבל האם חוץ מחוסר ההתנצלות היחסים ביניכם נשארו חביבים כמו שהיו?".

"כן, ואפילו יותר מזה", אמר האיש. "מאז אותה תקרית, כשהוא אומר לי 'שלום' או 'בוקר טוב', הוא מתכופף מעט, במחווה מכבדת. יותר מזה, עשיתי כמה שמחות בשנים האחרונות. בעבר אותו איש בקושי טרח לאחל מזל טוב אבל בשתי השמחות האחרונות הוא הגיע במיוחד לשמחה, איחל מזל טוב ואפילו ישב קצת. מוזר, לא?".

"כבוד הרב, בשנתיים יש מאה שבועות. אם נעשה ממוצע של פעם וחצי בשבוע, יוצא שכבר מאה וחמישים פעם מאז אותו מקרה מצער ומעליב הוא אמר לך שלום. בכל פעם שהוא אמר לך שלום, הוא בעצם ביקש ממך סליחה. לא עשרים פעם, מאה חמישים! אלא שאתה לא היית רגיש מספיק כדי לשמוע. ואתה מה? איך אתה עונה לו?".

"אני אומר לו בוקר טוב, אבל לא מחייך. למה שאני אחייך אליו? לא די שהוא לא מתנצל ולא מבקש סליחה אחרי שהוא בייש אותי ברבים, בבית הכנסת, לפני קהל עם ועדה, הוא עוד מעז לחייך אלי?".

הרגשתי שהרב פגוע מאוד. ניסיתי להסביר. "כבוד הרב, יש אנשים שמתקשים מאוד לומר את המילה 'סליחה', אבל הם אומרים אותה בשפת הגוף, שהיא יותר חזקה ויותר אמינה מכל מילה שהיא. לו הוא היה ניגש אליך פעם אחת אחרי אותה תקרית, מתנצל על מה שהיה ומשם והלאה מתנהג באותה צורה קפואה כמו שאתה מתנהג אליו, זו הייתה סליחה אמיתית יותר? כשהוא ניגש אליך פעמיים בשבוע כדי להתנצל, הוא מעיד שהסליחה שלו אמיתית הרבה יותר! מאה וחמישים פעם הוא ביקש סליחה, לא תוכל לסלוח לו?".

הרב הרהר מעט ולפתע חייך, בבת אחת התיישבו הדברים על לבו. הוא הבין את שלא הבין עד כה. "תראה הרב מרגלית", אמר לי בהתרגשות, "הבנתי שלבקש לסליחה אפשר בכל מיני דרכים ולא רק במילים...".

הוא סלח. ויהי רצון שנדע גם אנחנו לקרוא את המילים שבין השורות, ולסלוח גם לאלו שלא יודעים לומר את המילה סליחה.