רצחתם מעל 1,300 יהודים קדושים. לא תקחו מאיתנו את הדבר היחיד שנשאר לנו

אותו בוקר שחור של שמחת תורה תפס אותי, כמו את כולם, לא מוכנה, כאילו אפשר היה להתכונן לזוועה כזאת שלא נראתה מאז השואה. בחג עצמו שמעתי חלקיקי שמועות, ואם קבעתי לעצמי יעד לסיים את ספר התהילים בשמחת תורה, הפעם הייתה לי סיבה טובה מספיק כדי להתחבר אליו, דומעת, במשך כל החג.

היום החשיך, החג יצא, ואני הסתערתי על החדשות כדי לא להחסיר מהן שום פרט.

בזמנים רגילים אני משתדלת להוציא את השבת ואת החג לפי זמן רבנו תם, אבל הפעם החדשות היו ערך מקודש יותר.

סרטונים על החטופים החלו לרוץ ברשת, ומצאתי את עצמי צופה ובוכה, צופה ובוכה. 

הימים הבאים עברו עלי כשאני סהרורית, חצי ערנית חצי עייפה, חצי בוכה חצי מרחפת, חצי מנקה חצי מבשלת, עוקבת אחר החדשות ומתפרקת.

המת משתכח מהלב, הפחדים לא

בשגרה רגילה אני לא עוקבת אחרי החדשות, ומברכת על כך שאני מצליחה לשמור על הנפש שלי ועל השמחה היומיומית. אבל כשמתרחשים אסונות חריגים, ובמיוחד שואה מודרנית איומה שכזו, אני מרגישה יותר מכולם את הצורך להיות מעודכנת, לראות תמונות, לשמוע תיעודים.

אני מרגישה תחושה נעלה, שככה אני שותפה לצער של אותם יהודים, כי הרי כולנו רקמה אנושית אחת. אני מתחזקת ומקבלת קבלות, ואחרי שהכל עובר, ואפילו המת משתכח מהלב, אני נותרת מלאת פחדים וחששות שאדם אחד בלבד לא יכול להכיל. גם לא עם שלם. כאלו שלא ישכחו לעולם.

בימים האחרונים התוודעתי לזוועות שלא נראו בדורות האחרונים. הסרטונים רצו ברשת, הסיפורים התגלגלו, ובלב שלי לא היה מקום לכל אלו. 

אני חושבת שניצול שהיה בזירת האירוע ועבר חוויה קשה, עדיין חווה רק חוויה אחת. אבל כשאני שומעת את הסיפורים של כל הניצולים, או לחילופין רואה אותם, יש לי יכולת רגשית מדהימה להיכנס לנעליים של כל אחד מהם, לדמיין מה הם חוו רגע לפני מותם, לחשוב על תחושת הפחד העצומה שהייתה להם ולחוות את הצער ואת הכאב של כל אותם נרצחים ובני משפחותיהם, וזה לא אפשרי. הנפש שלי לא יכולה להכיל מתקפת כאב מאסיבית שכזו מכל הכיוונים.

רק לפני מספר ימים נודע לי על אישה ששמה קץ לחייה, ובמכתב שאותו הותירה היא כתבה שהיא לא יכלה להתמודד עם כל הזוועות שהיא שמעה. ואני הרגשתי במוחש שאני צריכה רק ללמוד מהאסון הנוסף הזה, עד כמה אני צריכה לשמור על הנפש שלי.

צפיה כפייתית בסרטונים ובחדשות = פחות זמן לתפילות 

אני מרגישה שככל שאני שומעת יותר תיאורים גרפיים על האכזריות הנוראה שהייתה, אכזריות ששמורה רק למי שמצוי מחוץ לתחומם של בני אנוש - התמימות שלי נהרסת והנפש העדינה שלי נשחקת. אפילו תמונות של מחבלים פגועים שעולות ברשת אני לא מסוגלת לראות. אני ממש מרגישה שעצם הראייה הורסת אותי, ובדיוק כמו שלא אצפה בסרטים אלימים - כך גם לא אצפה בתמונות האלו.

אני מתמודדת. מתמודדת עם הרצון שלי לראות את מה שעוללו לעם שלנו,

אל מול הצורך הבסיסי ההישרדותי שלי לשמור על עצמי חזקה, יש דבר אחד שבאמת עוזר לי - ההבנה שמאות הסרטונים על המצב, ופרטי הזוועה שנטחנים באובססיביות עד דק בחדשות, מסיחים אותי מהדבר החשוב באמת: התפילה. כמה פעמים רציתי לפתוח ספר תהילים, להתפלל בדמעות מעומק הלב, אבל נשאבתי לעדכונים שרק החלישו אותי?

כשאני חושבת על זה עכשיו, אני בטוחה שזו ממש עצת היצר הרע, להטביע אותנו עמוק בתוך החדשות, הסרטונים והתמונות, כדי לא לעשות את הדבר שבאמת ישמור עלינו כעם יהודי. להתפלל לישועה. כמות התפילות הלאומית עלולה לפחות, וגם איכות התפילות נפגמת כשאנחנו מבזבזים זמן קריטי. במקום להקדיש דקות יקרות מפז לתפילה על הצלת עם ישראל, אנחנו עושים בדיוק מה שהאויב רוצה - תקועים על סרטוני זוועות, אובססיביים לחדשות. סהרוריים-מתים-חיים. 

אני בוחרת לשמור על הנפש שלי, לשמור על החוסן שלי ולהקדיש את הזמן שיש לי כמה שיותר לתפילה. תפילה שנשמתם של הנרצחים והמעונים תהיה צרורה בצרור החיים, תפילה על הפצועים, תפילה על השבויים שיחזרו אלינו במהרה, בריאים בנפשם ובגופם, תפילה על החיילים ועל האזרחים. תפילה שתתאחד עם כל תפילות עם ישראל, ותהפוך את כל העצב והתוהו לשמחה אמיתית של גאולה. אמן כן יהי רצון.