הישראלית שיצאה למבצע הסברה עולמי: "השקט באירופה זעק אל מול הזוועה בישראל"

הזעזוע מהטבח שביצעו מחבלי חמאס ביישובי עוטף עזה בשמחת תורה לא פסח גם על מיכל אושמן, בכירה לשעבר בפייסבוק ובטיקטוק, תושבת לונדון זה 20 שנה. הפעם השנייה בה כאבה באותו יום הייתה כאשר החליטה לצפות במוצאי החג במהדורת החדשות במדינה הקרה. "פתחנו את המסכים, ואל מול הזוועות שהתרחשו בישראל שמענו שקט נורא בחדשות העולמיות", היא מתארת, "לא יכולנו לסבול את המחשבה שההתעלמות הזו ממה שקרה בישראל תמשיך ככה". שבוע וחצי אחר כך, מביטה מיכל בהשתאות על חמ"ל ההסברה הבינלאומית שהקימו היא ובעלה, כדי להעלות את הנושא לסדר היום. "אני כבר עם שלושה טלפונים ניידים ביד, מנסה למצוא דרך לנהל את כל השיחות הרבות שמגיעות אליי".

חמ"ל הסברה של משפחה אחת

"מעולם לא עסקתי בתקשורת, עד לא מזמן הייתי יועצת לתרבות ארגונית בטיקטוק, ובעלי בכלל עובד בחברות השקעה פיננסיות", פותחת מיכל. אלא שאירועי שמחת תורה הפכו את הכל. "המצב בארץ התגלה לנו כבר בשבת בבוקר, כשהטלפון הנייד של אמא שלי לא הפסיק להבהב, ובגלל החשש למצב חירום היא בדקה במה מדובר. באותו יום השמש זרחה במלוא הדרה, מחזה נדיר בלונדון בתקופה זו, וכולם המשיכו בשמחת החג, רק אנחנו ידענו על המתרחש. במוצאי החג הכאב החריף, כאשר פתחנו את המסכים וגילינו שאין מספיק דיווחים בלונדון על המצב בישראל. שידורי החדשות נותרו שקטים יחסית. באותם רגעים התעורר בנו צורך עז לעשות משהו, גם ממרחק".

מהר מאוד הגיעו מיכל ויאיר בעלה לידי מעשה. "פתחנו טלפונים, והחלטנו להשתמש בכל הקשרים שהיו לנו אי פעם כדי לסייע בהסברה למען ישראל. המטרה שלנו הייתה להגיע לרשתות התקשורת הגדולות – BBC, Sky News, Channel 4 ועוד – כדי שיביאו באופן משמעותי את סיפור הטבח הנורא לידיעת העולם. כמה שעות אחר כך, כבר החלו לזרום אלינו טלפונים מרשתות הטלוויזיה השונות, ואנחנו הפנינו אליהם מרואיינים מתאימים. זו לא הייתה משימה קלה – הם חיפשו מרואיינים מתוך מדינות אירופה, דוברי השפה המקומית, והייתה להם עדיפות ברורה לאזרחים לעומת אנשי צבא".

למרות המגבלות, הצליחו בני הזוג לתאם עשרות ראיונות. "יש משפחות באנגליה, שעם היוודע דבר הפגיעה ביקיריהן בישראל, התמוטט עליהן עולמן. גם לבית הספר של בתי הגיע האבל, אחרי שנודע שתלמיד שלמד בו נהרג במתקפת הטרור. מצאתי את עצמי מתדרכת משפחות מה לומר, ומדברת איתן גם אחרי. כך, לאורך שלושה ימים, פעלנו כדי להביא את הסיפור של ישראל לקדמת הבמה ככל האפשר".

עם הזמן שעבר, החל "חמ"ל אושמן" לפעול בדרכים נוספות. "הדפסנו את תמונות החטופים ושלחנו מתנדבים לתלות אותן ברחבי הערים – באנגליה, גרמניה, ספרד ועוד. יצרנו פרסום שלהן על שלטי ענק במרכזי קניות גדולים", מתארת מיכל. "גם כאן, לא עבר העניין בקלות. בעלי שלטי החוצות חששו מוונדליזם, ולכן רק מי שיש לו שלט גבוה מספיק, כזה שאי אפשר להגיע אליו, הסכים לפרסם. מצאתי את עצמי מסבירה לבעליו של אחד השלטים באיזה גובה השלט שלו, כדי שיבין שלא הולכים לנפץ לו אותו. פעלנו גם כדי שיעמדו דקת דומיה במגרשי כדורגל לפני תחילת המשחק, והמשכנו ביתר שאת בתיאום ראיונות ברשתות התקשורת".

המוקד הכואב ביותר, בו החליטו מיכל ובעלה לפעול, הוא מקומות העבודה. "כאשר הייתה מחאת השחורים בארה"ב, כל החברות הגדולות הביעו בהם תמיכה. כשהחלה המלחמה באוקראינה – הניפו כולם שלטים בצבעי כחול-צהוב, כאות תמיכה במדינה הנלחמת על חירותה. אבל עכשיו – אף אחד לא הולך להניף דגל כחול לבן, ועוד יותר מכך – מקומות העבודה כמעט ולא מתייחסים למה שקרה.

"מאות עובדים יהודים פונים אליי ומספרים שאפילו לא שואלים אותם לשלומם. מישהי אמרה לי 'הבוסית שלי ראתה שאני עם דמעות בעיניים, ובכל זאת המשיכה לדבר אליי כאילו הכל כרגיל'. דוד בדיאל, יהודי המגדיר את עצמו אתאיסט, כתב בעבר ספר בשם 'Jews don't count' – יהודים לא נחשבים. הנחת היסוד בעולם היא שיהודים הם עשירים, אלה שמנהלים את העולם, וגם עכשיו, בתת מודע, אנשים אומרים לעצמם 'היהודים יסתדרו, ועוד יותר מזה – הם ימנפו את הצרה הזו לטובתם".

המקום הכי בטוח בעולם

במה תורמת לנו ההסברה הבינלאומית?

"הדעה הציבורית בעולם הולכת עוד רגע להשתנות. אירופה נוטה לעמוד לטובת החלש, ותושבי עזה נתפסים כחלשים יותר, כאלה שמנסים לכבוש אותם. עוד מעט יתחילו לזרום התמונות מרצועת עזה המופגזת, ואז הדעה העולמית תיטה שוב לטובתם. לכן חשוב לנו כל כך שתמונות החטופים תהיינה בכל מקום, כדי שכולם יזכרו על מה אנחנו נלחמים. יש דיבור חזק באירופה על תגובה פרופורציונלית, ואנחנו רוצים לשבור את הקונספציה הזו, להבהיר שלא מדובר כאן על תגובה, אלא על השמדת אויב".

למרות הקושי, ההסברה המאסיבית פועלת את פעולתה. "ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק, היה בבית הכנסת היהודי לפני כמה ימים, והביע תמיכה מוחלטת בישראל. מדינות נוספות, כמו גרמניה, הצטרפו להצהרות התמיכה, והן אוסרות הנפת דגלי חמאס או הפגנות תמיכה בארגון הטרור. לכן חשוב לי כל כך שכאשר בנו של ראש ממשלת בריטניה ייסע מחר ברכבת התחתית, הוא יראה את תמונות החטופים ויגיד את זה לאבא שלו. זה משפיע על קבלת ההחלטות בדרג המדיני. בנוסף, יש לכך משמעות גם ברמה הכלכלית. אם אנחנו רוצים להמשיך לראות חברות משקיעות כספים בישראל, או יוצרות שיתופי פעולה עם חברות ישראליות – הדעה העולמית חייבת להיות לטובתנו. הכף מוטית נגדנו עשרות שנים, וחשוב שהיא תזוז כמה שיותר לכיוון השני".

מהי התחושה של היהודים עכשיו בלונדון?

"אנחנו חווים תחושת ניכור קשה, מאוד לא נעים להיות כאן. יהודים, שמעולם לא חשבו לעשות עלייה, אומרים 'אנחנו רק רוצים לעוף מפה'. ביום שישי האחרון הייתה קריאה ליום ג'יהאד עולמי, והפחד היה ניכר. הממשלה הבריטית הקצתה 3 מיליון פאונד לצורך שמירה על הקהילות היהודיות, ובשבת האחרונה מסוקים חגו מעל בית הכנסת שלנו כדי לשמור עליו. מול הבית שלי יש מסגד, ולפעמים אני חוששת שאיזה חמום מוח יצא ממנו ומי יודע מה יעשה. הקהילות היהודיות בתוך עצמן, לעומת זאת, הן מדהימות – אני לא מסיימת לרשום בהודעה מה אני צריכה, וכבר יש לי את זה. יש כאן אחווה אדירה ודאגה אמיתית לישראל. בשבוע האחרון נאספו בקהילות 3 מיליון פאונד, שנשלחו כעזרה ליהודי הארץ. זה קורה, אגב, בכל הקהילות היהודיות בעולם".

מכאן חוזרת מיכל לתחושת חוסר הביטחון בלונדון: "לפני כמה ימים אמרתי לבעלי 'הייתי רוצה לברוח מפה', אבל אין לאן. אין מקום בעולם בלי אנטישמיות. באופן הכי אבסורדי – ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים, למרות כל הזוועות שראינו. בליל שמיני עצרת, הלכתי לשיר שירי שמחת תורה עם לילי אברט, ניצולת שואה בת 99 שכתבה את הספר רב המכר 'ההבטחה של לילי'. באותו ערב היא אמרה לי: 'הדבר שאני הכי מתחרטת עליו, הוא שלא נשארתי לגור בארץ. המקום היחיד של היהודים הוא ישראל'".