מה עדיף – כעסן זועם או אדיש מנותק?

נפש האדם היא דבר מורכב. יש בנו הרבה מידות, ולכל מידה יש שני קצוות, ויש איזו דרך אמצע, שביל זהב, שהרמב"ם (פ"א מהלכות דעות) מלמד שבה ראוי לנהוג, בכל מידה. לא להיות קמצן ולא פזרן. לא כעסן ולא אדיש. לא מהולל ושוחק וגם לא עצב ומדוכא. תפקידנו ללמוד לשלוט ולנהל את עצמנו, וללכת בדרך הבינונית, דרך החכמים, שהיא דרך השם (כמבואר שם ברמב"ם).

אחת המידות בנפש קשורה בניהול לחץ (סטרס). אדם לחוץ מדי מתפקד בצורה די גרועה, והוא גם מאמלל את סובביו. גם אדם זחוח ונינוח שלא מתרגש מכלום גורם לסבל רב. יש בחיים מצבי חירום שבהם ראוי להידרך ולהילחץ, ויש מצבים שבהם צריך לנשום עמוק, ומתוך יישוב דעת לנסות להשרות רוגע וביטחון. יותר מדי לחץ מזיק, אבל גם לחץ מועט מדי הוא בעייתי. נדרשת כאן גמישות מחשבתית, להתאים את רמת הלחץ שלנו לכל מצב נתון.

רוב בני האדם מסתובבים עם כאבים ומצוקות, קשיים, רצונות בלתי ממומשים, חלומות במגירה שוויתרו עליהם בשטף החיים. לכולנו יש גם דרכים (בריאות יותר או פחות) לעמעם את הכאב, לשחרר את הלחצים, לברוח, להתמודד ולהרפות.

אבל יש מחלה שקשורה בניהול הסטרס, והשם שלה הוא – הפרעת לחץ פוסט טראומטית (PTSD – Post Traumatic Stress Disorder). כאשר נפש רגישה עוברת אירוע שמעבר לסף החוסן שלה, הנער נתקע בחיווּט מוחי נוירולוגי של "כאן ועכשיו", ואינו מסוגל להיות גמיש ולנהל כראוי את כוחות נפשו.

תופעות הלוואי למצב הזה, הן שאין פניוּת ללמידה, ויכולת דחיית הסיפוקים נמוכה. יש הרבה אימפולסיביות. לפעמים עודף ריצוי, ולפעמים להיפך – קריזות, זעם. לפעמים גם הרגלי אכילה לא סדירים ובעיות בשינה. המוח של הנער מתנהג כאילו הוא במערת דובים, אסיר של ההווה, מנותק. מי שלא מכיר את המחלה, עלול לכעוס ולהאשים אותו על תפקודו הנמוך, ובכך, גם המוכיח הזה הופך לחלק מכדור השלג של הדחיה וחוסר היציבות בעולמו של הנער. לכל נשמה יש סף רגישוּת משלה, כל נשמה ומה שעובר עליה. לפעמים מדובר באירועים טראומתיים של חשיפה לפיגועים וטילים, מוות או התעללות, הזנחה או ניכור, ולפעמים מדובר סתם בחוסר אונים, בגלל תחושה מתמשכת של חוסר סיכוי להצליח. ואז, המֹחַ ננעל במצב הישרדות, כבוי וחסר תקוה.

אנחנו, ההורים, לא תמיד חלק מהבעיה, אבל אנחנו תמיד יכולים להיות חלק מהפתרון. יש סט כלים שיעזור לנער להרגיש מוגן ובטוח, בסביבה בלי טריגרים, שלא שופטת ותובעת דברים שמעבר למה שהוא מסוגל. לא מדובר כאן בסט הכללים הרגיל של חינוך קלאסי, אלא בגישה שמתאימה ליציאה ממצבים כאלו. אם ההורים מתמידים לעבוד עם הכלים האלו, אז לאט לאט ההתרסה והניתוק ירדו, האמון והתקווה יחזרו, ואז, עוד יגיע השלב שהנער ירצה וישתף פעולה עם טיפול מקצועי, ועוד יצליח להתרפא ואפילו לצמוח מהכאב הזה.

אסור לאבד תקוה. כי כבר אמרו צדיקים ש"אין דבר שלם יותר מלב שבור", ולפעמים דווקא אחרי היציאה משבר שכזה, ניתן לקנות קניין אמת באמונה ובהתמודדות עם אתגרי החיים. ה' יעזור שנזכה ללוות כראוי את ילדינו במסע שלהם.