תחרות הסיפור הקצר: תפילין מתוך ההריסות

בן עשר הייתי כאשר השכנים עשו "על האש". זו היתה שבת בצהריים, וריח הבשר הצלוי והעשן נישאו באוויר. "למה אנחנו לא?", שאלתי את אבא.

"שבת, נתי", הרים עיניים מוכיחות מהעיתון. "אסור".

אסור. בגלל שבת.

אני בבית הכנסת, בחור בן ארבע עשרה, מניח תפילין. בפינת בית הכנסת ניצב שמואל, יהודי לא צעיר, כורך את הרצועות בדבקות, מנשק את ה"בתים" בערגה. קשת הרגשות שלי נעה בין ניכור, תמיהה ואי הבנה. עד שהוא מסיים להניח, אני כבר חולץ את התפילין, מגלגל ומחזיר לתיק.

מאז שאני זוכר את עצמי לא התחברתי ליהדות. נולדתי אומנם למשפחה שומרת מצוות, וגם גדלתי ככזה, אבל לא התחברתי. הגבולות דמו לי כהגבלות, המצוות – כטורח, והאיסורים – ככבלים. וכל אלו יחד חנקו אותי.

השנים שעברו לא קירבו אותי יותר. צלחתי איכשהו את שנותי בישיבה, ובגיל עשרים ושתיים, כאשר מרבית חברי נישאים או מתארסים, עליתי בגפי על מטוס לטורקיה, מתכנן לממש את התחביב שלי – צילום.

עשיתי שיעורי בית מעמיקים והתכוננתי לטיול חורפי חוויתי. תיק הטרולי שלקחתי עימי הכיל, מלבד למצלמה המקצועית שלי, בגדים חמים, אביזרים לטיילן, קרטון מציות מהסוג האהוב עלי, ותפילין.

מזג האוויר שקידם אותי עם יציאתי משדה התעופה באנטליה היה קריר, וגרם לי להדק את המעיל לגופי; מגוון האנשים הימם וריתק אותי באותה מידה, ואפילו אזהרת המסע של משרד החוץ וניסיונות הפיגועים האיראניים מלפני כחצי שנה נראו רחוקים פתאום.

לקחתי טיסה פנימית קצרה לאדנה, והתחלתי לתור את האזור.

לא סתם נחשבת טורקיה כאחת המדינות המתוירות, ולא לחינם תיירים ישראלים רבים כל כך מבלים בה את חופשתם. אולי המנטליות הקרובה לזו הישראלית. אולי העממיות הכובשת.

כך או כך, היה מה לראות בה.

בחרתי מלכתחילה באזור מוכר פחות אצל חברות התיירות הישראליות, כך הייתי בטוח שלא אפגוש פרצוף ישראלי לאורך המסלול. שבועיים ימים טיילתי, מצלם ללא הרף, נהנה מכל רגע. המצלמה שלי כבר הייתה מלאה במאות תמונות מדהימות, אולם אני עדיין הייתי מלא תאבון, ולא רציתי שהטיול המקסים יגיע לסיומו. בדקתי את החסכונות שלי והחלטתי להמשיך לשבוע נוסף.

באותו ערב התארגנתי לשינה בחדרי, חדר שכור בבית אחד המקומיים שבעיר איסקנדרון. התקשרתי הביתה לעדכן שאני בסדר, לספר היכן טיילתי היום ולשמוע חוויות ביתיות מסעודת ט"ו בשבט.

הלכתי לישון.

כמו הימים הקודמים, היה גם היום הזה מעייף, ובתוך כמה רגעים נרדמתי.

לא ידעתי מה גרם לי להתעורר. זעקות מילאו את החלל, לצד רעש עמום, מתמשך. דלתות הארון והשידה נטרקו פעם אחר פעם, נוקשות בעוז.

"בחור!", מישהו הלם על דלת החדר. "לצאת! רעידת אדמה!".

רעידת אדמה.

קראתי על האזור, ידעתי שהוא מועד לרעידות אדמה, אבל לא חלמתי שאמצא את עצמי באחת כזו.

העולם רעד, הקירות והחלונות נעו אחוזי תזזית, חתיכות תקרה צנחו אל הרצפה וזגוגיות נשברו. תמונת מצודת אנטקיה שתלתה על הקיר התנדנדה גם היא עד שנפלה ארצה.

עוד כמה רגעים נותרתי קפוא. רוח פרצים קרה חדרה מבעד לחלונות השבורים. צרחות, צעקות. ואז הפשרתי. זינקתי מהמיטה, חטפתי מעיל, מצלמה וארנק, וטסתי החוצה אל חדר המדרגות, שהיה מלא באנשים מבועתים.

הדירה הייתה בקומה האחרונה, וגמיאת המדרגות של שתי הקומות ארכה לא יותר מעשר שניות, אולם על רקע תנודות הבניין, הן נדמו כנצח. בסופן מצאתי את עצמי נפלט החוצה, אל האוויר הקפוא של ארבע ורבע לפנות בוקר.

התרחקתי מהבניין. אנשים נפלטו ממנו עוד ועוד. מספר דקות חלפו לפני שנשמע הרעש, עמום ומפחיד. הבניין נע אנה ואנה בחוסר יציבות, ואז, בתוך מספר שניות, כאילו היה מגדל קלפים, התמוטט אל עצמו.

היה זה ליל בלהות. רחובות שלמים קרסו בשניות, הופכים לתלי הריסות. הרס וחורבן שררו בכל פינה. המצלמה הייתה בידי, הלוקיישנים מטורפים, אבל הראש שלי לא היה שם. אנשים הסתובבו ברחובות, ממררים בבכי מיואש; הורים ניסו לחלץ את ילדיהם ממה שהיו פעם חדרים, וילדים קטנים ביקשו את אמא ואבא. כולנו חיפשנו כמה שיותר להתרחק מבניינים או מכל דבר אחר שהתנשא לגובה ועלול היה ליפול על הראש.

גם הלילה הארוך ביותר מגיע לסופו, ודאי כאשר הרעידה החלה לפנות בוקר. אולם כאשר עלה היום, חיוור וקפוא, החלו מתבררים ממדי האסון.

האנשים ברחוב דיברו על מספרים בלתי נתפסים. אלפי הרוגים ורבבות פצועים.

המראות היו קשים. המחשבות צרבו. השבריריות של החיים, המציאות שבה אלפי אנשים נמחים ברגע אחד ערערו את עולמי.

לא הצלחתי ליצור קשר עם ישראל. תיארתי לעצמי שהורי משתגעים מדאגה, וידעתי שהדבר הראשון שאני אמור לעשות הוא ליצור איתם קשר. שיידעו שאני בסדר. רציתי גם לעזוב את הארץ הזו, שכבר לא הסבירה פניה. לא לתיירים. גם לא לְבָנֶיה.

אחרי שלוש שעות נסיעה בדרכים משובשות הגעתי לעיר אנטקיה. פניתי לאזור היהודי.

האסון היכה גם שם, אולם למרבה הנס כמעט ולא היו נפגעים. בית הכנסת ניזוק מעט, והאנשים התגודדו על ידו, נסערים והמומים, מנסים לשחזר היכן פגש אותם האסון.

התקרבתי. אדם מבוגר עמד שם, פניו המומות, גרונו רועד. "הוא קרס, דקה אחרי שיצאנו ממנו, כל הבית", קולו היה מרוסק מבכי. "התפילין, לא הספקתי לקחת אותן. הן נשארו שם, נקברו בהריסות...", דמעות ניגרו מעיניו.

פני קפאו.

התפילין. על השידה. בחדר.

הארנק והמצלמה פה. הם שם.

בכיו פילח את האוויר, מועך את לבי.

אבל אני כאן, והן שם, קבורות בהריסות.

אוויר נסחט מראותי.

* * *

"כמה אתה לוקח לאיסקנדרון?".

נהג המונית נשען בגבו על רכבו, ראשו בסלולארי. "לא נוסע לשם", אמר מבלי להביט בי.

שלפתי שטר מהכיס, דוחף בין עיניו למסך. "אני חייב להגיע לשם, דחוף".

זעמו של הנהג התלקח, אצבעותיו מתהדקות על הטלפון. "גם אתה מהסקרנים שבאים לצלם?!", הרים עיניים אדומות. "אם זה היה קורה במדינה שלך, גם כן היית רץ לשם?! תסתלק מפה!".

"הייתי שם הבוקר, כשזה קרה", גמגמתי. "אני חייב לחזור".

כעת סקרו אותי עיניו מכף רגל ועד ראש. ניצוץ רחמים חלף בהן.

"מה יש לך לחפש שם, ילד? אין מה לעשות שם", נענע בראשו. קולו היה עכשיו שונה, רך משהו. "סע חזרה למדינה שלך, סע לישראל. אתה יהודי, לא?", קבע באינטואיציה של נהגי מוניות. "עזוב. בשביל מה לך?".

"אתה לוקח אותי?!", חיפשתי נהג לאיסקנדרון, לא עצות.

האיש התרומם, נאנק. "בסכום כפול אני יוצא עכשיו".

שלפתי שטר נוסף, יצאנו לדרך.

העיר ההרוסה, אותה עזבתי לפני כמעט שבע שעות, קידמה אותנו כעת בגשם טורדני, שבצירוף הקור הִקשה על מאמצי החילוץ עד כדי הפיכתם כמעט בלתי אפשריים. ובכל זאת, בכל פינה התרוצצו אנשים, חלקם רק בבגדי בית לגופם, מנסים למצוא חיים בין ההריסות.

הנוף הפך מוכר, ולבי האיץ פעימותיו.

"כאן", סולימאן סובב את ההגה ימינה. כעבור רגעים עצרה המונית על יד חורבות המקום בו התאכסנתי רק הלילה.

"אשלם לך על ההמתנה", הזכרתי ויצאתי, היישר אל קור חותך.

הצטמררתי, פוסע קדימה, סוקר את ההרס בעיניים מזוגגות. איך אני מוצא את התפילין?

אם הייתי בקומה השנייה והאחרונה, התפילין אמורות להיות בחלק העליון של ההריסות.

שיערתי את המיקום של החדר. טיפסתי בזהירות, נזהר מקורות, מברזלים בולטים, מזכוכיות ומשברי אבנים.

הדקות נקפו, הזמן חלף, אך ללא ממצאים. שעה כבר עברה. הקור צרב את גופי. פתיתי שלג הסתלסלו באוויר, נוחתים על ידי הפצועות.

הקפתי שוב את האזור בו שיערתי שהיה חדרי. שוב הרמתי אבנים, קורות וברזלים. שעה נוספת עברה. הקור הפך קשה מנשוא.

ערפל התעבה מול עיני. מצודת אנטקיה קרצה לי מבין האבנים והטיח. שלחתי יד קדימה. לא מצאתי במה להיאחז. קרסתי.

* * *

פקחתי עיניים מול בד חום מחוספס. איפה אני? שמים סגולים של שקיעה קרצו לי מבעד לחלון, והקפיצות והטלטולים הבהירו לי שאני עושה את דרכי ברכב כלשהו.

חיפשתי את התפילין... נסעתי, במונית... היה קר...

ניסיתי להרים את הראש.

"התעוררת!", צהל סולימאן מההגה, "כבר נלחצתי שקרה לך משהו. אנחנו נוסעים לאדנה. מדברים על משלחת ישראלית שתנחת שם הלילה".

"מה קרה לי?".

"מה קרה... מה שקורה למי שמנסה לחלץ בלי ציוד מתאים. נתקלת כנראה, נפלת ואיבדת את ההכרה".

איבדתי את ההכרה... יופי! והתפילין נשארו מתחת להריסות...

משכתי את עצמי בכוח לישיבה. סחרחורת אחזה בי. "תחזור לשם".

"מה?!", עיניו של סולימאן נפערו מבעד למראה.

"לאיסקנדרון. תחזור".

"השתגעת?! הבן אדם כמעט מת שם, ועכשיו לחזור!.. אין מצב".

"סולימאן, אני חייב".

"מה לחזור?! מה הארנק כל כך חשוב?? מסמכים? החיים חשובים יותר, לא?!".

גנחתי. לך תסביר...

"יש לנו חפץ קדוש, ליהודים", ניסיתי בכל זאת. "שכחתי אותו שם בחדר".

"קדוש?..", מבלי להסיט את העיניים מהכביש, שלח את ידו אל המושב שלידו. "כזה?".

הייתי חלש עדיין, חשבתי שאני הוזה. אבל ידו של סולימאן אחזה בתיק קטיפה שחור. רקום. מוכר. "סולימאן”, עיני נפערו. לא מבין. "מה, מאיפה?".

"אז באמת זה מה שחיפשת!", נשף. "חשבתי, לא הייתי בטוח".

"מאיפה זה הגיע?", חטפתי את התיק. התפילין נחו בו, מגולגלות ברצועות.

"מאיפה שאתה, שוטה. היית מטר מזה. הרמתי אותך ואז ראיתי אותו".

הוצאתי "של יד". המטרתי נשיקות.

כאשר חלצתי את התפילין, כבר נכנסנו לאדנה החשוכה. שלווה שרתה עלי. הרכב חלף בין מדורות שהדליקו תושבים מרהיטים שבורים על מנת להתחמם. הן הפיצו אור.

"דבר אחד אני לא מבין", שאל סולימאן מקדימה, ידו האחת מגרדת בפדחתו, יד שנייה על ההגה.

"שילמת, הסתכנת, עשית כל כך הרבה בשביל למצוא את החפץ הזה", פתח חלון. אוויר קפוא חדר פנימה. ריח עשן חריף התערבב בתמיהה עמוקה.

"איך שכחת אותו קודם?!".

דמעתי, מבלי להגיב. כי מה יבין גוי בנשמה יהודית שהתעוררה ונכספה. נשמה שגילתה לפתע שאוהבת היא ורוצה.