כשקשה, כשכואב – תלווי קצת שמחה מהעתיד

יש לי נטייה כזו, להתאבן כשדברים רעים קורים. הנביעה הפנימית שלי נסתמת כמו באר שהניחו עליה אבן כבדה.

ספר שעומד לצאת בקרוב ממש, ונשארו לו רק שני פרקי סיום – עומד קפוא במחשב, לא זז לכאן או לשם. ספר נוסף שמצפה בקוצר רוח להיכתב בשמחה – דומם כשרוב דפיו ריקים.

התחושה היא שהעולם קיבל פנים חדשות, עצובות, רוע שלא הכרנו, פחד יומיומי, דריכות...

לא פלא שאנחנו כבים. פועלים יום שלם על בטריה כמעט ריקה רק כדי לשרוד במינימום מחויב המציאות.

* * *

ראש חודש חשוון. טפטופים עדינים מתחילים לזלוג מהשמים.

מה שפעם היה עוטף אותי בתחושה משכרת ומרגשת ומעודד יצירה נובעת ומבורכת, נדמה בעיני כמו טיפות מנוקדות באלפי דמעות שבוכות את עצמן על האדמה שעדיין ספוגה בדם.

הארץ עדיין מלקקת את פצעיה, ואין ספק ששמיים נוטפים איתה.

מוצאת את עצמי מתארגנת עם קניות לבר המצווה של בני, ומיציאה ליציאה מכירה עוד ועוד מקלטים ומרחבים מוגנים ברחבי בני ברק.

אזעקות עולות ויורדות כאן, במרכז הארץ, ואנחנו כבר כמעט מתרגלים, מתורגלים.

הילדים דורשים שגרה – הם צריכים שלוש ארוחות מסודרות ביום, עם עדיפות לכמה שיותר נשנושים טעימים ברקע. בית הספר רוצה להעניק לתלמידות שגרת-דמה של שיעורים מרחוק, ועידות, טלפונים חמים להתעניינות. בר מצווה לא משנה את התאריך שלה רק כי מלחמה עצובה פרצה בארץ... וגם הבית עצמו לא מתחשב ומבלגן את עצמו פחות עקב המצב, כולל הכיורים המתמלאים.

וברקע – האסון לא מרפה, החטופים לא יוצאים לרגע מהראש, המשפחות שאיבדו את יקיריהן מדממות בדממה. החיילים שנמצאים בסכנה...

איך כתב רב הונא? "לשלשה חלקים נחלקו הייסורין, אחת נטלו אבות העולם וכל הדורות, ואחת דורו של שמד, ואחת דורו של משיח".

הכאב שנמצא באוויר מאז שמחת תורה ניתן למישוש. כל העבודות והעיסוקים שבעולם לא יצליחו להשכיח גרם מהסבל שעברו ועוד עוברים רבים בדקות אלו ממש.

המלחמה הזו כבר נפלה על עם מיוסר וכאוב ממילא, למוד צרות וניסיונות גשמיים ורוחניים עד בלי די. שבוי בתאוות ובהסחות דעת שלא היו כדוגמתן מעולם. מנותק ושבוי.

ולמרות הכל – אנו מצווים להיות בשמחה תמיד.

איך אפשר לשמוח בימים הקשים האלו?

* * *

כשמתבוננים בספרים הקדושים מוצאים שמעולם לא היתה מתוארת מלחמת גוג ומגוג באופן מדויק יותר, מלחמה שתפרוץ דווקא כאשר עמ"י יושבים בארץ ישראל ומלך פרס (איראן) מאיים עליהם, ומלך אדום (ארה"ב) מגיע לעזור ולהילחם מולו. פחד וחוסר אונים גדול, נפילה והתרסקות מרעישה של כל "כוחי ועוצם ידי" באשר הוא.

הנה ציטוט מרגש מילקוט שמעוני: "אמר רבי יצחק, שנה שמלך המשיח נגלה בו, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערב, והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם, ויאחזו אותם צירים כצירי יולדה,

"וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך, ואומר להם בני אל תתיראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, מפני מה אתם מייראים, אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם..." (ישעיה פרק ס', תצ"ט).

אמנם עת צרה היא ליעקב אבל ממנה ייוושע.

כשאני קוראת את המדרש הזה אני מדמיינת את הרגע שבו יגיע משיח ויטפל בנו אחד לאחד, ינחם, ירגיע, יקשיב לבהלה הגדולה שהיתה בנו, ויגיד: אל תדאג, זה נגמר. לא עוד! ויותר מזה - כל זה היה בשבילך, בשביל עם ישראל. אל תירא יותר. ואז יעמוד על גג בית המקדש ויקרא בקול: "...הגיע זמן גאולתכם, ראו באורי שזורח".

אחר יפתח דלת ענקית, הכי גדולה שאפשר לדמיין, המסך יוסט לצדדים וכולנו נקרא ביחד, בהקלה: "אהההה!!! הכל מובן, אין אלו בכלל שאלות. ברור שכך בדיוק היה צריך להיות".

וכשתעלה אזעקה עצומה ומחרידה כל לב, וכולנו נרצה לרוץ למקלטים, יגידו לנו: "אין מה לחשוש, זהו שופרו של משיח!".

ושחוק ימלא פינו. אושר פשוט כזה, טהור, נקי.

ההבנה והבהירות המלאה תמחה ותמחק את העבר המצולק,

ואושר אמיתי ושלם יהיה נחלתנו.

* * *

ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב שאל אותו פעם איך אפשר להיות בשמחה בזמנים קשים, ור' נחמן מסר לו מספר עצות.

אחת מהעצות היא - ללוות שמחה מהעתיד.

זה עמוק מאד, תחשבו על זה.

אם בכספים אנחנו יכולים ללוות מאחרים על מנת להחזיר בעתיד, למה שלא נוכל לעשות זאת גם בעניין השמחה? במיוחד שכשמחזירים כספים זה מלווה בקושי, אך כשמדובר באושר – מרגישים אושר כשפורעים את החוב...

שווה לנסות.

רותי קניג היא סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות.