הקיבוץ הקטן שעבר אסון גדול: "השכנה כתבה שהיא נשרפת"

קצת יותר משבועיים נמשכת המלחמה בין ישראל לחמאס, במהלכה נשמעו מעשי גבורה רבים. סיפורו הבלתי נתפס של היישוב חולית יהדהד כנראה שנים ארוכות בלב התושבים - 53 משפחות בלבד מתגוררות ביישוב, ו-13 מתושבי המקום נרצחו בטבח האכזרי. בראיון ל"מהדורה המרכזית" בערוץ 12 הם סיפרו על הזוועות שאליהם התעוררו באותה שבת.

ניר, תושבת חולית, סיפרה כי לקחה חפצים בודדים לפני שנמלטה עם משפחתה, בהם הבובה שבה אחז בנה. "הם בלגנו את הבית. שמענו אותם עושים את זה. הם ניסו לפתוח את הדלת של הממ"ד אבל אדם, בעלי, תפס אותה כל כך חזק. אין לי מושג איך הוא עשה את זה", סיפרה. "רז רק בן ארבע וחצי. אני לא יודעת איך, אבל הוא מיד הבין. הוא פשוט שכב בדום במיטה, כמו בצפירה, הסתכל עלי ודיבר רק עם העיניים".

יובל ואילן רביבו הם מתושבי המקום שחוו את הטראומה. "המחבלים פסעו על כל השכונה כאן. הילדים התכווצו ורעדו ואני מצאתי את עצמי מחזיק שני סכינים לצד ואומר להם שיהיה בסדר", סיפר אילן. יובל הוסיף: "כשהבנתי שהם מחפשים את הגברים ומחסלים את הגברים קודם, יצאתי מהממ"ד ועמדתי בחוץ. חיכיתי להם ואמרתי לעצמי - מקסימום הם יהרגו אותי, ולא את המשפחה שלי".

נעמה כובני ובעלה סיפרו כי הם נערכו לאפשרות של עימות ישיר עם המרצחים. "חיכינו בממ"ד עם כדור בקנה. שמנו את הילד מאחורי שמיכה בפינה. בשעה 09:36 קיבלנו הודעה מהחמ"ליסטית שלנו שהבת של השכנים מתחבאת בארון ושצריך לחלץ אותה", שחזרו. "ידענו גם שיש בת אחרת של זוג חברים טובים פצועה קשה. מצד אחד אנחנו חייבים לחלץ את עדי, ומצד שני אנחנו חייבים לעזור למוטי ואינה לחלץ את ליהי". הדילמה הייתה בלתי אפשרית.

נעמה המשיכה וסיפרה בדמעות: "אמרתי לו: 'גדעון, עצור ותנשום עמוק. שנים היית בקבע במג"ב. תיכנס לעמדת לוחם. חייבים להציל את עדי'. תוך שנייה משהו נדלק לו בעיניים". הבית היה מרוסס לגמרי. לאימא כבר לא היה לה דופק והילדה התחבאה בארון. גדעון לקח את עדי בת ה-7, דילג מעל האם והכניס את הילדה לממ"ד". גדעון סיפר: "לקחתי אותה משם ויצאנו, האם דיברנו? היא זו שדיברה. פשוט אמרה 'תודה'".

הילדים של שחר ושלומי מתיאס הי"ד הפכו באותו בוקר שחור ליתומים. "שמענו זכוכית מתנפצת, דפיקות על הדלת ואז בום", אמר הבן רותם. "אמא שלי נשכבה מעלי. היו יריות והיא כבר לא זזה. הייתי מתחתיה בערך חצי שעה. אחד הדברים האחרונים שאמרתי להם זה שאני אוהב אותם, ואחד מהדברים האחרונים שהם אמרו לי זה שאני אהיה בסדר. הם צדקו. לפחות מישהו בסדר". הוא הוסיף כי הרוצחים המתועבים צחקו אחרי שרצחו את אביו ואמו.

"הדרך היחידה שאנחנו נחזור הביתה זה שדגל ישראל יתנופף מעל שג'אעיה, חאן יונס ורפיח", מבהירה נעמה. "אין יותר שכנות. זה הבית שלנו. לקחו אותו, שרפו אותו, פוצצו אותו, שחטו אותו – אבל זה עדיין הבית שלנו". רותם, שהוריו נרצחו, אמר: "כשאני אהיה בן 18 ואני אוכל להחליט על עצמי – אעבור בחזרה לקיבוץ".