תחרות הסיפור הקצר: מתוך האש

מיד כשהריח את ריח הגז שהתפשט מלמטה, ושמע מה צועק השכן, ירד מוישי בזריזות את 17 המדרגות – כמניין שנותיו, כפי שנהג להתבדח: שנות חיים כנגד המעלות – המפרידות בין הקומות, פתח את הדלת בתנופה ועצר את נשימתו. מבלי לאבד עשתונות ניגש לאישה המבוגרת והורה לה את הדרך לפתח. על ידיו החזיק את שני נכדיה המבוהלים והרגיעם כל הדרך – ארבע קומות – עד לפתח הבניין, שם השאירם בידי השכנים. בינתיים, מישהו הזעיק אמבולנס ומכבי אש. רכבי ההצלה התמהמהו, ורק לאחר כמה דקות יקרות הגיע האמבולנס. כשהרימו את הסבתא באלונקה, מלווה ע"י שכנה מסורה, היא הספיקה לזעוק: "טאטע! הילדה בדירה!", והתעלפה.

* * *

15 שנה לאחר מכן.

נועה יצאה מעוד פגישה מאכזבת. כבר מההתחלה ידעה שזה לא זה.

בשונה מהרבה בחורים אחרים, שאיתם הספיקה להיפגש כבר, הוא היה בסדר גמור: לא ניסה לדובב אותה, ומצד שני לא פטפט על עצמו בלי סוף, אבל זה לא הוא, היא יודעת. מצד שני, השנים חולפות, וזה מתחיל להלחיץ. אולי כדאי לדחוק את ההרגשה המוזרה ופשוט לקבל בשתי ידיים את ההצעות הטובות הבודדות שנשארו?

מספיק שהשדכניות מעלימות עין מהכוויה המכוערת בצד ימין של לחיה. האם כדאי להדביק לה גם שם של רווקה זקנה? אחת בררנית שלא הצליחה בשידוכים?

טוב, זה הרי לא באמת מפריע לה. היא יודעת שהכל משמיים ומנוהל לפי מה שיהיה לה הכי טוב. אבל כן, היא יודעת, זו בעיקר ההרגשה הזו, המוזרה – אומרים לה שם, נשמע נחמד, נפגשים, מדברים קצת, מגששים, ואז היא שואלת את שאלת "מאה הדולר": "יש איזה מאורע מיוחד שקרה לך? משהו שאתה זוכר במיוחד?".

הבחור לא מבין לאן היא חותרת, בדרך כלל עונים שלא, שהכל רגיל ולא היה משהו מיוחד. לפעמים מספרים על איזו פגישה עם אישיות חשובה, רב דגול או אפילו טיול בלתי נשכח.

אבל זה לא זה. מיד אחרי התשובה היא מאבדת עניין בבחור. הוא לא שלה, היא יודעת.

היא מחכה לתשובה מסוימת, אבל אפילו היא לא יודעת מהי...

* * *

כשעוד הצעת שידוך הגיעה אל נועה, היא מצאה את עצמה מתלבטת עוד לפני הפגישה. הבחור שמוצע לה מבוגר ממנה בתשע שנים, פער גדול לכל הדעות. אולי זה לא נורא? נועה התלבטה זמן מה, אך לבסוף, הפרטים הנעימים ששמעה על הבחור, והרצון העז למצוא סוף כל סוף את האדם האחד שיהיה השידוך הנכון עבורה, גברו על החששות. היא יצאה.

כמה שעות לאחר מכן, הדלת נפתחה בקול רעש גדול שהזעיק את השכנים לפתחים והחלונות – אך כששמעו את קריאות השמחה ויללות ה"קולולוווו" המסורתיות, הבינו ששלום למשפחה, ועת שמחה היא.

אכן, עת שמחה. נועה, המתנשפת מחמת ההתרגשות, עודה באמצע שיחזור הפגישה, וכל המשפחה כורה לה אוזן. בכל זאת, זוהי הפעם הראשונה מאז שהתחילה להיפגש, שהיא נפגשת עם בחור, משה שמו, ורוצה להמשיך!

"בהתחלה הכל היה רגיל ומשעמם כמו בכל הפגישות שהיו לי", היא מספרת. "בחור רגיל, גובה נורמלי, חברותי ומצחיק. לא הבנתי איך הוא עדיין לא נשוי באושר – אבל גם אני באותו מצב, אז שתקתי. אחרי כמה גישושים וחיוכים נבוכים, שאלתי אם הוא זוכר מאורע מיוחד שקרה לו. ציפיתי לתשובה הרגילה, אך הוא השפיל את עיניו ושאל האם זה חשוב לי, כי הוא קצת נבוך לדבר על זה. לחצתי, הרגשתי שאני חייבת לדעת – ולא טעיתי!", הוסיפה מהר, לעומת פרצופה של אמה, שנמתח מעט בלחץ בעקבות אמירתה.

"הוא הוריד את הראש והחל לספר, בלחש, כאילו מתבייש במה שעשה, ואני – התרגשתי כל כך, שלא סגרתי את פי מתדהמה בעשר הדקות האלה!". נו, מה הוא סיפר? החלו בני המשפחה המסוקרנים ללחוץ, והיא סיפרה. הוריה המופתעים השלימו את הפרטים שלא ידעה, כך שאל מול עיני הילדים המופתעים נסגר המעגל. הסיפור שעליו גדלו מאז פטירתה של סבתם קרם עור וגידים והפך למציאות.

"אז ככה", התחילה נועה. "הוא גר בילדותו בבניין ב'כנפי שלמה', למד בישיבה הנחשבת בעיר ונחשב לבחור מעולה. ערב אחד שמע זעקות מחרידות מהקומה שמתחתיו, ומיד לאחר מכן הריח ריח חריף של עשן. בזריזות הוא ירד למטה, וגילה את מקור הצעקות. מישהו השאיר את הגז פתוח, וכשהאישה המבוגרת, בעלת הבית, החזיקה גפרורים בידה - הם פשוט הוצתו מיד והדליקו את הווילון, שנע בחלון שלידו. משם הכל התגלגל במהירות. תוך שניות הפך הסלון כולו למלכודת של אש. הסבתא איבדה את עשתונותיה, ועמדה שם, נרעשת, ואילו הילדים נבהלו ממראה פניה ופתחו בזעקות. משה מיהר לקחת את שני הקטנים המבוהלים, ופילס לסבתא דרך בין הלהבות שהתחילו לתפוס גובה.

"כשהגיעו למטה והאישה הועלתה לאמבולנס, פתאום חוורו פניה והיא לחשה דבר מה. האישה שלידה הצליחה לשמוע ומיד החווירה גם כן. היא הספקה לצעוק לעומת דלתות האמבולנס שהחלו להיסגר – יש לה נכדה בדירה! והדלת נסגרה. כולם עמדו המומים. מכבי האש טרם הגיעו, הלהבות מגיעות לגובה מרתיע של שניים או שלושה מטרים, ויש ילדה קטנה בבית! 'עמדנו שם', כך הוא סיפר לי", אמרה נועה והסמיקה, "'עמדנו ואף אחד לא נע. המבוגרים הסתכלו זה אל זה בשתיקה של תדהמה, וכולנו, כל אנשי השכונה, הבטנו לעבר הבית בדאגה הולכת וגוברת. ואז, שמעתי משהו'.

"פה הוא הפסיק והתנשם", טורחת נועה להסביר, וממשיכה: "'שמעתי קול בכי חלש. הרמתי את עיני, וראיתי אותה. ילדה קטנה, בערך בת שמונה, בחלון. בידה בובה, ומעליה לשונות אש מיתמרות. מבטה היה נואש כל כך, שידעתי: אם לא אעשה משהו – המבט הזה ירדוף אותי לכל החיים.

"'ביקשתי מחבר שהיה לידי את הסוודר שלו, ורצתי-עפתי לכיוון דלת הדירה. פתחתי, וגל עשן סימא את עיני. ביקשתי מה' עזרה, ובחישוב מהיר הבנתי איפה החדר. רצתי לשם - הדרך עדיין לא הייתה חסומה לגמרי. דילגתי מעל חפצים שהחלו לבעור, והגעתי. הילדה נשענה, מעולפת, על החלון. עטפתי אותה במהירות בסודרו של חברי, ורצתי לתוך הלהבות, תוך שאני צועק 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!'. הייתי כבר חצי מטושטש. כבאי אחד שראה אותי יוצא עזר לי להגיע לכניסה, שם כבר לקחו את הילדה וטיפלו בה. לאחר חודש עברנו דירה, ועד היום', כך הוא סיים, 'אין לי מושג מי היא הייתה. אך יש לי מזכרת ממנה', הוא הוסיף, הזיז את כיפתו הגדולה מעט לאחור וחשף צלקת מכוערת שגרמה לי לפרוץ בבכי". כשהיא מסיימת היא מרימה את ראשה ורואה שלא רק היא בוכה, אלא שני אחיה הגדולים והוריה עומדים שם איתה ודומעים.

"הודו לה' כי טוב!", קורא אביה כשוך התפרצות הרגשות הכללית. "לא יכולתי לאחל לך חתן טוב ממנו, בתי!". "אכן", מחזקת האם את דבריו. "ישתבח שמו לעד! מי חלם שתזכי להתחתן עם מציל חייך?!".

כולם מחאו כפיים כאילו אירעו השריפה וההצלה עכשיו מול עיניהם, אך נועה ביקשה להוסיף משהו, וכולם השתתקו כשהם תחת רושם הסיפור – "קוראים לו משה, שם רגיל שלא רומז כלום. אבל אני ואתם יודעים, שבדיוק כמו בתיה שמשתה את משה רבנו מן המים ולכן קבעה את שמו, את הילדה הזו – אני – האדם המיוחד הזה משה ומשך מתוך האש".

* * *

עד היום, בניהם של משה ונועה מבקשים לעבור לדירה בבניין, במקום לגור בווילה הפרטית שזכו לקנות. "מי יודע", אומר תמיד הקטן בעיניים נוצצות, "אולי גם כאן גרים ילד או ילדה שיצטרכו אי פעם את עזרתי…".