תחרות הסיפור הקצר: מישהו לדבר איתו

שוב רבנו. שוב היה זה על זוטות שאין בהן ממש. בחוץ עננים אפורים צבעו את השמיים, וגשם החל לדפוק על החלון. הרעמים מילאו את החלל שנוצר משתיקתו הרועמת של מוטי. ירדתי אל חברתי הטובה בקומה מתחתי, הדיירת היחידה שאני קשורה אליה מכל הבניין הענק הזה. מי שהיה מסתכל מהצד, לא היה רואה הרבה משותף בינינו. היא – הייטקיסטית רווקה הנושקת לארבעים, ואילו אני – צעירה, נשואה, שלומדת חינוך לגיל הרך. ואף על פי כן – מוצאת אני את עצמי אצלה בכל פעם שכבד לי על הלב.

"מה קרה?", שאלה אותי בחיוכה הנעים, שתמיד נותן לי הרגשה כי באמת רוצה היא לשמוע.

"שוב רבנו", אמרתי ביובש, ונחתי על כורסת העור המפנקת. נטלי נכנסה למטבח להכין לשתינו קפוצ'ינו. "מה בסך הכל עשיתי?", שאלתי אותה כשהביאה איתה פעמיים קפוצ'ינו בכוסות חד פעמיות שקנתה במיוחד בשבילי. "קנינו מאיזו חנות של 'עשה זאת בעצמך' ספרייה לסלון, והזמנתי נגר שירכיב אותה כמו שצריך. איך שמוטי הגיע, הוא שואל אותי מי הרכיב את הספרייה. אני אומרת לו שהזמנתי נגר, והוא מתחיל להתעצבן – 'מה פתאום נגר?!', הוא אומר לי, 'יכולתי להרכיב לבדי'. אני אומרת לו – 'זה בסך הכל מאה שקל הרכבה'. 'זה לא הכסף', הוא אומר. בטח לא הכסף. עם איזה בנאדם קמצן התחתנתי, את לא מאמינה".

נטלי לגמה מהקפוצ'ינו. "נו, איך זה נגמר?", שאלה.

"הוא התעצבן והלך לישון, בלי לאכול ובלי כלום. היום בקושי דיברנו. אוף... נמאס לי כבר".

"זה באמת יכול להוציא מהדעת...", אמרה נטלי ברוך. "את מתאמצת לעשות משהו טוב לשניכם, ובסוף לא רק שלא אומרים לך תודה, אלא את מקבלת תגובה צוננת וקרה", הוסיפה.

"כן, אה...", הנחתי את מרפקי ידי על ברכי ותמכתי בכפות ידי בראשי השמוט. "תגובה צוננת וקרה בלשון המעטה", אמרתי בלחש, ספק לי ספק לנטלי.

נטלי סובבה את הכוס באצבעותיה, והסתכלה עלי מהורהרת. "אל תיעלבי", אמרה לי, "אבל שמעתי ששתי קומות מעלי, שזה קומה אחת מעליכם, גר יועץ נישואין מפורסם. שמעתי שמספרים עליו נפלאות".

"יועץ... שאני אלך ליועץ?", חשבתי לי, "מה איבדתי אצל היועץ הזה?".

"מה אכפת לך לנסות?", כאילו קראה את מחשבותי. "אם לא יועיל – לא יזיק! בסך הכל יש לכם קומה אחת לעלות".

קמתי מהכורסה. "את יודעת מה, אני אחשוב על זה".

בארוחת הערב, מוטי ישב מולי ועיין באיזו חוברת של מבצעים. תמיד הוא מחפש מבצעים. רק צליל נקישות המזלג בצלחת החרסינה נשמע, וקול הלעיסות של שנינו, שבדממה הזו נשמעות חזק יותר. שתיקתנו הרועמת צרמה לאוזני. לא יכולתי יותר.

"אתה יודע מה שמעתי?", זרקתי לחלל הריק שבינינו.

מוטי הרים עיניו אלי בהפתעה. "מה שמעת?", שאל.

"שמעתי שקומה מעלינו גר איזה יועץ נישואין מפורסם. מספרים עליו שהוא אחד הטובים בארץ", היללתי את שכננו היועץ.

"באמת, לא ידעתי", אמר לי מוטי. "כשאני חושב על זה, אני לא יודע מה עיסוקו של אף לא אחד משהשכנים שלנו", הוסיף.

"אז מה אתה אומר?", שאלתי.

"אוי, נו, אני לא צריך יועץ", אמר ביובש.

"אתה אולי לא, אבל אנחנו צריכים!", אמרתי בתוקף, "תראה איך אנחנו מתנהגים, רבים על כל שטות ואחר כך לא מדברים שבוע... נראה לך נורמלי אצל זוג נשוי? מה יהיה כשיהיו ילדים? גם לא נדבר אחרי כל מריבה?"

מוטי תופף עם מזלגו בצלחת ושתק.

"ואל תדאג", הוספתי, "אני בטוחה שהוא יעשה לנו 'מחיר שכן'".

מוטי המשיך לתופף. "נו, זה לא קשור לכסף...", מלמל. "את יודעת מה? בואי נלך, מה כבר אפשר להפסיד?", אמר ונעמד.

"טוב, לא עכשיו", הצצתי בשעוני. "עשר וחצי".

"מצוין, הוא בטח פנוי עכשיו".

"טוב", חשבתי לעצמי, "מקסימום היועץ יגיד שמאוחר ונחזור בפעם אחרת".

את הקומה הבודדה המפרידה בינינו עלינו ברגל. מוטי הקיש קלות על הדלת. לא הייתה תשובה. "בוא נרד", אמרתי לו, "בטח כבר הלכו לישון". קול צעדים חרישי נשמע לפתע מעבר לדלת. הדלת נפתחה קמעה, וזוג עיניים עפוצות מצמצו אלינו מבעד למסגרת עבה ולא אופנתית.

"אנחנו השכנים מלמטה", הסביר לו מוטי נבוך במקצת.

"כן, בטח, תכנסו", אמר לנו במבטא רוסי קל, ופתח לנו את הדלת לרווחה. לבוש היה בפיג'מה, ונראה היה כי חישב ללכת לישון. "אני פוגש אתכם הרבה במעלית, כשאני מוריד את הזבל", אמר לנו בחיוך.

"באמת התפלאתי איפה השקית", אמרתי בחיוך כדי לשבור את הקרח, ומוטי רק גער בי בעיניו.

נכנסנו לביתו. "שבו", הורה לנו, "אני אביא לכם משהו לשתות".

התיישבנו על הספה. הבטתי סביבי. הבית היה מסודר להפליא, אם כי לא מטופח כלל ועיקר. בקושי היו תמונות על הקירות, וגם הן היו תלויות ברישול. על ספריית עץ ישנה היו כמה ספרים ברוסית. "בטח על זוגיות", הרהרתי. הספות היו פשוטות אך נעימות. בכלל, הריהוט הזכיר את בעל הבית. היועץ הביא מגש מוכסף ובו מיץ ירוק בטעם מנטה, שחשבתי שמגישים רק באזכרות, ועוגיות מדכאות תיאבון, והתיישב למולנו.

"תראה", אמרתי לשכננו, "בזמן האחרון יש בינינו כל מיני חיכוכים על כל מיני דברים שטותיים". שכננו היועץ הנהן בראשו וגירד בזיפי פניו.

"אלו לא דברים שטותיים", אמר מוטי. "את עושה דברים בלי לשאול אותי, אפילו בלי להתייעץ", הטיח כנגדי.

"מה, אני אתייעץ איתך על כל דבר קטן שאני עושה? אתה רוצה שאני אתקשר אליך להתייעץ איתך כל יום אם להכין אורז או פתיתים? גם אתה לא מתייעץ איתי איזה סוג מגבונים לקנות, ואני לא מצפה שתתייעץ! נכון שאני צודקת?", פניתי לשכן. היועץ הנהן קלות וחיכך ידו במצחו.

"לא מדובר פה על אורז או פתיתים, ולא על מגבונים", אמר מוטי. "את מזמינה נגר, לספרייה שקנינו בחנות 'עשה זאת בעצמך'. אתה שומע?", פנה ליועץ. "קוראים לחנות 'עשה זאת בעצמך', ואפילו המוכר אמר שההרכבה פשוטה כל כך, שכל שלומיאל יוכל להרכיב אותה. שלומיאל כן, ובעלך לא! נכון?", שאל אותי.

אז זה באמת לא בגלל הכסף, הרהרתי מופתעת. הוא פשוט נעלב, הבחור הרגיש שלי. "כלל לא חשבתי שאתה לא מסוגל להרכיב את הספרייה", התגוננתי "הזמנתי נגר שיחסוך מזמנך, כדי שתקדיש אותו לשנינו". באמת זו הייתה כוונתי.

"באמת?!", אמר מוטי.

"מבטיחה", הבטחתי.

"אז למה לא אמרת?", שאל.

"אתה לא שאלת", עניתי.

"טוב", אמר שכננו בחיוך, "אני מבין שהכל בסדר עכשיו".

קמנו והודינו לו בחום. "אתם רואים, לפעמים צריך רק לדבר", אמר לנו. צודק היועץ הזה, לא סתם מספרים עליו.

"כמה אנחנו צריכים לשלם?", שאלתי אותו.

השכן הסתכל עלי בצורה משונה. "מה פתאום לשלם? אנחנו שכנים".

"בטח, שכנים", אמר מוטי, ששמח לחסוך על פגישת הייעוץ. שוב הודינו לו, ופנינו לעבר הדלת.

"תבואו שוב לבקר", קרא אחרינו, "ולא רק בשביל לריב", הדגיש.

"נקווה שלא נצטרך", אמרתי מעבר לדלת.

"מוזר לגלות פתאום שקומה מעלינו גר אחד היועצים הכי טובים בארץ לענייני נישואין", אמרתי למוטי לאחר שיצאנו מפתח ביתו. "וחוץ מזה שהוא מעולה, הוא גם ממש נחמד".

מוטי הדליק את האור והנהן. "באמת בן אדם נחמד...".

פתאום החל לצחוק בקול רם, תפס את בטנו מרוב צחוק.

"מה מצחיק כל כך?", ניסיתי להבין.

"התבלבלנו...", אמר, והוסיף לצחוק.

"במה התבלבלנו?", שאלתי מבולבלת.

מוטי רק צחק, והצביע על הדלת ממול. "תקראי", אמר כשנרגע קצת. על הדלת ממול היה שלט עץ מהודר, ועליו חרוט באותיות דפוס: "ד"ר גרשינסקי – מטפל זוגי מוסמך".