תחרות הסיפור הקצר: אחרי 29 שנים

"זלמן", קרא יעקב לחברו ששכב על הדרגש הקשה, זלמן הרים עיניים עייפות לעבר חברו, הרועד מקור בדרגש העליון. "זלמן, אני מוכרח מים, אוכל, משהו". ידיו הכחושות של יעקב רעדו. "אין לי", לחש זלמן במהירות, מפחד שדלת הצריף תפתח, וקצין גרמני יכנס ויטיל עליהם את כעסו. "זלמן...", בכה הצעיר לחברו, "אני לא מסוגל עוד... הרעב, הקור..." הוא התרומם ברעד, מבטו נחוש לסיים עם הכל. "לאן אתה הולך?", זלמן הזדקף גם הוא בפחד. "לא! הוא לא עושה את זה!". הוא צפה על חברו הפוסע לעבר הדלת. "לגדר", אמר יעקב, קולו צורם והחלטי. רוח פרצים נכנסה לצריף בעוד יעקב יוצא החוצה. "יעקב---", הרים זלמן את קולו, אך יעקב יצא לכיוון שממנו לא חוזרים...

* * *

המשפחה שלי תמיד אהבה לצאת ולהכיר מקומות חדשים בארץ ישראל. 

אבא, שבילדותו לא גר בארץ, תמיד אמר לנו שיש לנו זכות שאנו גרים בארץ ישראל, ושאנו צריכים לנצל זאת באמצעות ביקור במקומות חדשים בה. פעם בחודש היינו יוצאים, כל המשפחה – שכללה את שני הורי, אחי הגדול, אני, אחותי חנה ודודי (אח אבי) – למקום מעניין.

אני רוצה לספר לכם סיפור מפעים שקרה לנו לפני שנים רבות באחד הטיולים שלנו, טיול ששינה לנו את החיים.

הסיפור התרחש כשעדיין הייתי נער צעיר. אחי ארי היה בן 20, אני הייתי בן 17 ואחותי חנה בת 12. את המקום שאליו הלכנו בחר ארי, והוא החליט שניסע לגמלא, אף על פי שכבר ביקרנו שם. ארגנו תיקים, מילאנו בקבוקים, וכך, יום למחרת, יצאנו ברכב של אבי, שהכיל שבעה מקומות, עם כל המרץ, לכיוון גמלא, לא יודעים שאת הטיול הזה לא נשכח.

התחלנו את המסלול, שהיה ריק, כיאה למקום תיירותי באמצע ימי שגרה. באמצע הדרך, כחצי שעה מתחילת המסלול הסבה אחותי חנה את תשומת לבנו לכמה אנשים בתחילת המסלול. "הי, אבא, אתה חושב שהם בסדר?", היא שאלה והצביעה לעבר המסלול למטה. אבי התכופף בזהירות, וכך גם אנו. "זה נראה שהם בצרה" אמר דודנו בלחץ, וכך, מבלי לחכות זמן רב, חזרנו על עקבותינו וירדנו בזהירות אל עבר הנחל, ואכן, אחותי ודודי לא טעו. גבר כבן 60, כיפה שחורה לראשו, שכב על השביל. משני צדדיו שני נערים, לבושים בבגדים צבעוניים זורחים. שניהם קראו לאיש שוב ושוב בשמו, אך האיש לא הגיב. "היי חבריה, הכול בסדר?", דילג אבי על אבן גדולה, וכבר כרע ברך לעבר האיש וחיפש אצלו דופק. "זה סבא שלנו... מני", הם התייפחו. "הוא התמוטט פתאום, ו... נגמרו לנו המים", הם הוסיפו בשקט את הסיבה להתמוטטות. אמי מיהרה להוציא מהתיק בקבוק מים קטן, והגישה לאבי, שהשקה את האיש. בינתיים, דודי לקח את הנערים הצידה, הרגיע אותם והגיש גם להם שתיה ומזון. אמי הרחיקה אותי ואת חנה מהמקום, ויחד אמרנו תהילים. לפתע נשמע שיעול קל. אמא הסתובבה בשמחה, מה שגרם לי ולאחותי לרוץ לעבר האיש ולראות מה שלומו. "תודה, וסליחה. אתם באמצע מסלול, ו...", לחש האיש, אך אבי היסה אותו והמשיך להשקותו. "זה בסדר, רב איד, הכול טוב ולטובה!", אמר אבא את המשפט שתמיד נהג להגיד לכל אדם. האיש השתנק בשנית. נבהלנו. "המשפט הזה?...". הוא רעד ולא יסף. אבי חייך: "סתם משפט שאמר לי אדם טוב אחד, פעם...", אבא נאנח ועזר לאיש להתיישב, תוך כדי שהתיישב גם כן, לצידו. "באושוויץ", הוסיף בקול חלוש. שני הנערים נשכו את שפתותיהם בבהלה בזמן שסבם החוויר כסיד. "גם... אתה... משם?", שאל הסב. "כן", ענה אבא. התיישבתי לידו, כשדודי מתיישב מצידו השני. גם הנערים התיישבו קרוב לסבם. "וגם חברי", חייך אבי לעבר דודי, "חבר כמו אח", הוא חיבק בזרועו את דודי. "הכול-לטובה-רב-איד", חזר המבוגר על הדברים בשנית, עם מבטא פולני, וכמו נשאב למקום אחר. שני נכדיו הרימו גבה. כנראה לא היו רגילים לדיבור כזה אצל סבם השקט. כעת היה תורו של אבי להחוויר לשמע המשפט עם המבטא הכבד. "זה אתה???".

* * *

יעקב רץ לעבר הגדר. רצה לשים סוף וקץ לכל צרותיו, קשייו, ייסוריו. רצה כבר להתאחד עם משפחתו. כפסע היה בינו לבין הגדר, כשיד צנומה אך תקיפה תפסה אותו והשכיבה אותו על השלג הקר. "נער, מה קורה לך?", תבע האיש שמולו לדעת. "אתה רוצה למות? הגדר חשמלית!", הוא לחש לחישה רועמת וכועסת. "כן", ענה יעקב בקול אדיש, מעביר יד קרה על מצחו. "אני לא יכול יותר... מוכרח מים, אוכל...". הוא התנשם, מתאמץ לא לבכות, לא עכשיו. "עזוב, מה אני כבר שווה? עוד יהודי, פחות יהודי? לא יכול יותר, לראות את החיוך האכזרי של הנאצים לכאב שלנו, לראות איך חברים שלנו נעלמים לנו, די אין לי כוח, רוצה ללכת למקום טוב יותר...". הוא ניסה להשתחרר מידו של האיש האלמוני, אך ידו של זה הייתה חזקה יותר. האיש השתהה לרגע, ואז, כמו קסם, הוא התכופף לנעלו והוציא מתוכה פרוסת לחם קטנה. "קח", הוא אמר והשיב את פניו. "קח, תאכל". הוא נשם עמוק, מנסה לוותר בלב שלם על האוכל, ולאחר נשימה עמוקה הישיר את עיניו לנער הצעיר שמולו: "אני נותן לך את לחמי ששמרתי לי מכול משמר לימים קשים, אך בתנאי אחד, ילד", ידיו של יעקב מיששו את הלחם בחוסר אמון, והוא חיכה להמשך דבריו של המלאך. "אף פעם אל תנסה לעשות זאת שוב! זכור רב איד, הכול טוב ולטובה, גם אם זה לא נראה כך", הוא נשם קלות, מביט לצדדים. כל רגע מסכן את חייהם, אך הוא המשיך, הוא חייב, הנער הזה חייב ניעור וחיזוק. "אם אתה כאן", הוא הסתכל בעיניו התכולות של הנער, "אתה צריך להיות כאן. זו המטרה שלך, זו השליחות שלך, לכך נועדת!".

"לכך נועדת...", סיים יעקב לספר את סיפורו לזלמן, וחייך בחלומיות. "לא אדם רגיל ראית, כי אם את אליהו הנביא", התרגש זלמן. "אך כדי שזה לא יקרה שוב", הוא התנער ונעץ מבט כועס קמעה בחברו שרצה להשאירו לבד, "בא נתקע כף, ונבטיח שמטרתנו לצאת מכאן בחיים, ולעולם לא ננסה לפגוע בנפשנו, גם אם יהיה קשה". יעקב הושיט את ידו, וכך תקעו השניים כף, כף של הבטחה, כף של משאלה, כף של תקווה.

* * *

ישבנו סביב שולחן העץ בסוף המסלול. סיפור ההצלה של מני, כפי שקראו לאיש, מידי הגרמנים הרוצחים, היה ניסי, מדהים ומרגש. אבא ודוד זלמן ספרו גם הם את סיפורם המופלא, שכבר הכרנו בעל פה.

"אתה, סבא", אמר לפתע הנער הנמוך עם החולצה האדומה, "הבאת משלך לנער יהודי לפני 29 שנים, וכעת אותו נער, שכבר הפך לאיש", הוא חייך לאבי, "הציל אותך...". כולם התרגשו. "מה גם", הוסיפה חנה בחוכמה, "שאבא היה במקום הנכון בזמן הנכון כדי לעשות את שליחותו להציל את מצילו, בדיוק כמו ש'דוד מני' אמר", אמרה. כולם התפלאו וחייכו לשמע המילה "דוד", אך ידעו שהיא תהיה נכונה להמשך.

כי אין אדם שאין לו שעה, ואין דבר שאין לו מקום. כל מקום שאתה נמצא בו – זה המקום הטוב ביותר בשבילך! הבנת, רב איד? הכול טוב ולטובה, בכל מקום, תמיד!